ממשלת השינוי לטווח ארוך

מבלי שלכך התכוונו, המהלך הפוליטי המדהים שרקחו לפיד ובנט ושבסופו הוקמה ממשלת הריפוי, ישפיע על הפוליטיקה הישראלית לעוד שנים רבות. שינוי אסטרטגי, תפיסתי, שאין כמעט מפלגה או מגזר שיתחמקו ממנו.

אני לא נאיבי, אני יודע שפוליטיקה היא מרוץ להשגת כוח וכסף, אבל גם עם הציניות לא מומלץ להגזים.

לאורך החודשים האחרונים נמחקה הנחת העבודה, שלפיה החרדים ילכו עם כל מי שמחזיק את הארנק. משה גפני ואריה דרעי יכלו להיות היום שרים, ההצעות המפתות עומדות בעינן, אבל שני אלו עומדים בפרץ ומגלים חוסן אישי וערכי. נכון לעכשיו, העמידה שלהם מעוררת התפעלות. מבחינת החרדים הדבר הוא אבן דרך נוספת שאותה עושה הציבור הזה לתוך המיינסטרים הישראלי־ציוני. עבור דרעי העמידה הבלתי מתפשרת עם מפגיני הבימה היא הצעד האחרון בדרכו להשבת אמונו ואהבתו של הימין הישראלי.

הנראות הפוליטית של הכיפות הסרוגות לא תחזור להיות כשהיתה. המפד"ל נפטרה כשסמוטריץ' ובנט נפרדו, ואיתה נעלמו הניואנסים שחילקו את הציונות הדתית לאורך ולרוחב. גם על הציבור הזה נכפתה ברירה אחת גסה: כן ביבי או לא ביבי. והציבור בחר.

ציבור הסרוגים נמצא בלימבו, משוטט מבולבל בין הנסיבות. לנסות להתנבא איך ייראה האלקטורט הזה בבחירות הבאות יהיה צעד יומרני ומטופש. באורח מסורתי, מי שמילא את המשבצת שמימין לימין היה הסרוגים, ועכשיו מה שנמצא בה הוא סימן שאלה גדול. אני לא רואה את הפרסונה שתחזור למלא את המשבצת שמימין לימין, זו שנעשתה לדיראון בעיני הציבור כמו בית שנתבצע בו פשע נורא ועכשיו הוא עומד בשיממונו.

אחד מהשניים שהרוויחו מכינון ממשלת האיחוי הוא השמאל הישראלי. העבודה ומרצ הן היחידות ממפלגות הקואליציה שגילו נאמנות למצביעיהן. הן מיצבו את עצמן צעד אחד לפני היותן פוסט־ציוניות על מלא, ואת האלקטורט שלהם הן מייצגות בצורה מיטבית.

השנייה שיצאה ברווח היא מפלגת הליכוד. בהליך מזורז שנכפה עליה מבחוץ, התגבשו אנשיה באופן כמעט מונוליתי סביב מנהיגותו של נתניהו. לאחר כל הפרישות והעריקות, כל הזעזועים והחבטות שספגה המפלגה, ניצב הליכוד היום כמפלגת הביביסטים. הליכוד הפסיד את השלטון, ירד לספסלי האופוזיציה, נתניהו נשפט על אישומים פליליים - ועל אף כל אלו הליכוד חזק משהיה אי פעם. אם כך נראית המפלגה בשעה שהיא מנוצחת, אז מצבה מצוין.

ערביי ישראל חיים על דוק הבועה. הערכתי שלאחר פרעות תשפ"א החברה הישראלית תבקש לגבות מחיר. אבל חודשים ספורים אחרי - והתקציבים זורמים. קל לפרש את הסיטואציה כניצחון לאינטרס הערבי, אבל כאמור, זו אשליה שמחירה בצידה. כשתתפוצץ הבועה, נגלה שהמרחק בין שתי החברות גדל. על התסכול והפחד בחברה היהודית נוספו עוד איבה וטינה. הציבור הישראלי־יהודי חי בתחושה שהוא מנוצל, שהוא פראייר, שמשהו נלקח ממנו. הלוואי שאתבדה, אבל כל אלו יתגלו ברגע הראשון שהשכנות בינינו תעמוד למבחן, ואת זה אף תקציב מיוחד לא יוכל לרפא.