פתאום זה הכה בי: באמצע כיכר הבימה, מוקפת באנשים כואבים וכועסים, הבנתי שהאופוזיציה עושה לנו טוב. שהתקופה הסוריאליסטית שבה אנו חיים בארבעת החודשים האחרונים, חידדה אצלנו אינסטינקטים שאבדו לנו ב־12 השנים האחרונות, בסיוען האדיב של המכונות המשומנות היטב של התקשורת, מערכת המשפט והאליטות. מתעוררים בנו אינסטינקט גאוות היחידה, חוש הצדק, הסירוב המוחלט לרקוד על פי החליל של מי שבז לנו, מזלזל בנו, שופט אותנו על עצם היותנו לא שייכים למחנה הנכון, הצודק, המרפא, העליון.
אז הואיל והכרת הטוב היא מסממני ההיכר של העם היהודי, הרשו לי לומר תודה לממשלת הריפוי: תודה שריפאת אותנו מרגשי הנחיתות, תודה שלימדת אותנו עד כמה אנחנו הממלכתיים האמיתיים, תודה שנתת לנו הצצה למה שניתן יהיה לעשות כאשר נחזור לשלטון, בלי למצמץ. בכיכר הבימה, ובארבע כנפות הארץ, הסתובבו אתמול ומסתובבים היום, בזכותך, אנשים חדים יותר, מעיזים יותר, בטוחים יותר. ולכן תודה בנט, תודה לפיד, תודה ליברמן.
ההפגנה בכיכר הבימה אפשרה לאלפי אנשים לחוש שהם לא לבד. שהם אינם עלה נידף הכואב מול הדריסה של כל הערכים שחשובים לו. יסלחו לי חברי הכנסת שבאו לנאום שם, אבל הדרמה האמיתית קרתה למרגלות הבמה. שם אנשים מארבע כנפות הארץ הבינו שיש תקווה לאחריתם.
מה, אם לא התקופה המטורללת הזאת, יכול היה לגרום לליכודניקים להריע לסמוטריץ' ולבן גביר כאילו הם נולדו וגדלו בסניף ליכוד בית שאן? בחיי שעוד כמה חודשים כאלה של אופוזיציה לוחמת ומאוחדת, והימין האמוני כולו רץ תחת מפלגה אחת!
הרי הרבה מעבר לגורל עוד דונם ביו"ש - שגם הוא, כמובן, מאוים היום יותר מתמיד - זאת זהות המדינה שלנו כמדינה יהודית שנמצאת כרגע על כף המאזניים. ושאלה זו מטרידה את מנוחתם של מצביעי כל מפלגות המחנה הימני־אמוני: מש"ס ויהדות התורה, דרך הציונות הדתית, וכמובן גם הליכוד.
לכן, מי שנעדרו מההפגנה, אנשי מועצת יש"ע, איבדו - שוב, בפעם המי יודע כמה - את ההזדמנות להתחבר לעם ישראל. לא עם ישראל מדומיין או תיאורטי, אשר תיאוריו מעטרים את ספרי הרבנים של הציונות הדתית, אלא עם ישראל אמיתי, חי, בועט, פטריוטי, יהודי ברמ"ח איבריו. אנשי מועצת יש"ע, בניגוד גמור למי שהם מתיימרים לייצג, קרי תושבי יהודה ושומרון - ואני ביניהם - החליטו לכרוך את גורלם עם ממשלה אשר מידרדרת בנחישות וללא רגישות אל עבר תהומות של ניכור לזהותה היהודית של מדינת היהודים.
איזו טעות! הרי מה הביא אותנו לחזור אל עמק שילה, אל בית־אל, אל חברון ואל בית לחם, אם לא הקשר העמוק שלנו לזהותנו היהודית, לתנ"ך, למורשת ולמסורת? הכל נסב סביב בסיס זה, ומי שהבינו זאת מהר מכולם, בחושיהם המחודדים, הם אלה שבאו להפגין בכיכר הבימה בשבוע שעבר. אז שוב תודה לך נפתלי, תודה לך יאיר, תודה לך אביגדור. בזכותכם אנחנו היום מאוחדים יותר, בטוחים יותר, יהודים יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו