לפני עשור וחצי, ביליתי את השבועיים המעניינים בחיי: זו היתה תוכנית ריאליטי בטלוויזיה, שבמסגרתה נשלחו צמדי דמויות מוכרות למקומות זרים ומוזרים להם למשך תקופה של שבועיים, כשהמצלמה עוקבת אחר קורותיהם שם. גיא מרוז ואביב גפן התגוררו בבית משפחה חרדית, ליאור שליין וגורי אלפי הוטסו לגרינלנד הקפואה או משהו דומה, והיו עוד. קובי אוז ואנוכי נשלחנו להתגורר בבית משפחה נחמדה בכפר ערבי במשולש.
כשכתבתי שאלה היו השבועיים המעניינים בחיי, התכוונתי ברצינות: זה היה מרתק, מלמד, מסעיר, מרגש ומה לא. היו שם דמעות וצחוק, והרבה מאוד רגעים של הבנה מחודשת, שהרבה ממנה מלווה אותי עד היום. אף שזו היתה הפקת טלוויזיה, ולמרות המצלמות שליוו כמעט כל צעד, חיינו שם. חווינו ולמדנו.
החוויות ההן קיבעו תפיסות רבות שלי לגבי הקונפליקט בישראל במגוון גדול של נושאים. בין השאר, נתקעה במוחי חוויה אחת שמסרבת להניח לי, והיא קשורה לפער המטריד, לכאורה, בין ההנהגה הפוליטית לבין האוכלוסייה הערבית (פער שאגב מתקיים לפעמים גם בקבוצות מיעוט נוספות, כמו זו שאני בא ממנה). יום אחד סיירנו בכפר עם דמות רמת מעלה, ראש המועצה האזורית שבשטחה שכן הכפר שלנו. הוא היה מנהיג ותיק ובעל הישגים, שגם פרסם ספרים והטביע חותם אמנותי. השיחה איתו היתה תענוג צרוף, כי הוא סיפר סיפורים היסטוריים וידע להציג אותם נפלא, והנושא היחיד שהוא דיבר עליו היה הנרטיב הערבי המקומי. שאלת הנאמנות, בעיות הזהות, נכבה, ציונות וכולי. הבעיה הקטנה היתה שהשיחה כולה, שהתמשכה והתמשכה, התקיימה על גדת הנחל שחצה את הכפר. הנחל, שזרמו בו מעט מים, היה אדום ומצחין, כי הקצבים שחנויותיהם ניצבו משני עבריו נטו להשליך לתוכו את ראשי הכבשים ופסולת נוספת. עדת זבובים סמיכה ורועמת בזמזומה מילאה את האוויר וחסמה את הראות, והסירחון היה כזה שאני מבטיחכם נאמנה שכמותו מעולם לא הרחתי קודם לכן ולעולם לא אריח.
תוך שהוא נואם ומסביר, הסטתי את מבטי הצידה כדי לא להיתקל במראות ונשמתי בכבדות דרך הפה בלבד, עד שלרגע נמאס לי, ואמרתי לו בזעף: תגיד, ומה עם המפגע הזה? אתם עושים משהו כדי לטפל בו? והוא הביט בי בעיניים נבונות שאני זוכר עד היום, ואמר משפט שהוא אבן יסוד: אני מעדיף, הוא אמר, לעסוק בנושאים העקרוניים יותר. הדברים האלה כבר ייפתרו מעצמם.
אני זוכר היטב מה הרגשתי כששמעתי את התשובה הזו. זה סיפור שאני נזכר בו מאז ללא הרף, אבל בדרך כלל נמנע מלספר אותו, כי הוא יכול להיתפס כמתנשא או גזעני. אבל הוא לא. הוא בכלל לא. הוא מלמד הרבה על מצב קיים במקומות מסוימים, שרק הולך ומחמיר. נזכרתי בו השבוע, כשאיימן עודה התעמת עם איתמר בן גביר מעל למיטתו של עציר ביטחוני. דחקתי לרגע הצידה את הזעם על עצם המעשה של עודה וחבריו, והתמלאתי בוז כלפי מנהיג שבימים המטורפים האלה, כשהרחוב הערבי בוער וטובע בדם נרצחים, מוצא את הזמן ואת הפנאי הנפשי לעסוק ב"נושאים העקרוניים" ולדמיין שהוא חלק מסיפור גדול, ומה לו ולבעיות יומיומיות של דם וראשים כרותים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו