לאלף את הפוליטיקאים

בשני חוקים ששר המשפטים גדעון סער יניח על שולחן הכנסת, הוא עומד לפגוע בסמכות ההנהגה שלנו בעתיד. זמנה ייקצב, וייאסר עלינו לחזור ולבחור בה. היא לא תספיק לצבור די כוח ולגבור על אנשי "כן, אדוני ראש הממשלה", הקרויים היום אנשי ה"דיפ סטייט". ואם בכל זאת היא תאיים על הביורוקרטים למיניהם, הם יוכלו לטפול עליה האשמות ולמנוע את בחירתה מחדש.

אם תאמץ הכנסת את ההצעות המזיקות של סער, תוכפף ההנהגה שלנו לאליטה הביורוקרטית שאינה נבחרת. היא תוכפף בייחוד למשפטנים. עניינינו יוכרעו ביתר שאת לפי הערכים והאינטרסים שלהם, וגם של קצינים, כלכלנים ופקידים בכירים אחרים. יש פה הנחה, תמימה או מניפולטיבית, שה"נאורים" משרתים אינטרסים "אובייקטיביים".

אבות החוקה האמריקנית ידעו משהו עמוק יותר על טבע האדם הפוליטי. מדיסון, ג'פרסון, המילטון וחבריהם הבינו, חכמים וחשדנים שכמותם, שכוח שהופקד בידיו של כל אדם לפעול מטעם הציבור עלול להשחית אותו. כל אדם! שופט ותובע, שר ומחוקק, נשיא, מבקר המדינה ומנכ"ל, מפקד צבא ונגיד בנק. אסור להניח שהטוב המשותף תלוי בנושא משרה כלשהו, ובלעדיו "אבדה המדינה". להפך: כוח חריג לכל אחד מהם עלול לסכן את החירות הפוליטית.

כוחה של מדינה דמוקרטית טמון דווקא בכך שאין לאיש כוח בלתי מוגבל, לא לראש הממשלה, לא ליועץ המשפטי לממשלה, וגם לא לשופטי העליון. את כולם צריכה לווסת מערכת של איזונים ובלמים. כמו ראשי הרשות המבצעת, גם שופטים עלולים למעוד חלילה. כך קרה כשהם הלכו בדרך העוועים של אהרן ברק וחמסו שלטון וסמכות חקיקה שלא כדין, כטענת נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי. גם תובעים כמו שי ניצן עלולים לסחוף את הארגון ההיררכי שהם עומדים בראשו למחוזות אפורים, או שחורים, כמו רות דוד.

לכן, בדמוקרטיה חיוני להגביל כל כוח בכוח אחר. אומנם אסור שמערכת ההגבלות הזאת תגרור שיתוק. אסור שתשותק הסמכות של מערכת המשפט לפקח שהממשלה פועלת כחוק, או שתשותק המשילות של ההנהגה הנבחרת שלנו. לכן ההגבלות ההדדיות האלה הן זירה למאבק מתמיד על גבולות הכוח בין הרשויות ובעלי התפקידים. אבל בישראל התחוללה תבוסה חד־צדדית מוחצת של הדרגים הנבחרים. משנות ה־80 התכרסמה במידה מדאיגה עוצמת הנבחרים לטובת היררכיית הפקידות לסוגיה, ובראשה הפקידות המשפטית, פרקליטים ושופטים.

ראינו תהליך מתמשך של צמצום בכוחה של הכנסת, עד כדי קריאת תיגר על סמכותה הבלעדית לחוקק חוקי יסוד. בסופו של דבר, בשלושת העשורים האחרונים נחלשה גם הממשלה. היא אינה מסוגלת ליישם מדיניות הגירה כרצון בוחריה, למשל. היא אינה מסוגלת לשלוט במדיניות ההתיישבות בשטחים או במדיניות הביטחון השוטף בנגב המערבי. בית המשפט מחליט, למשל, אם ומתי למגן יישובים, ואם להפריט את בתי הסוהר. מחר הוא יברור בין הממשלה לצבא בשאלה אם לתקוף באיראן. לא יהיה צורך ב"מסמך הרפז", ולא יהיה צורך להכריע ויכוחים אסטרטגיים באמצעים משפטיים עקיפים. במקום זה יבואו בני הפלוגתא אל המנהיג העליון, סליחה - אל בית המשפט העליון.

חוקי סער נכנסים למציאות הזאת ומכים אנושות בסמכות ההנהגה הנבחרת. יש לראות בהם הליך מקדים להידוק השליטה של המשפטנים בפוליטיקאים. כדי לגלגל לאחור את חוסר האיזון הבלתי דמוקרטי בין הרשות המשפטית הממונה לבין הרשות המבצעת הנבחרת, נדרשת הנהגה בעלת עוצמה. כדי שהיא תתעצם, היא נזקקת למשך כהונה ארוך יותר, ואת זה יקטום החוק של סער "באלגנטיות", בלי שהציבור יבין מה עושים לו. ולחיזוק השליטה בראשי ממשלה שעלולים לא לדעת את מקומם, יוסמך היועץ המשפטי לממשלה למנוע את התמודדותו המחודשת של ראש ממשלה מכהן באמצעות האשמתו בפלילים. הסכנה ברורה. אנחנו חייבים לסכל אותה עכשיו או בבחירות הבאות.