כולנו צריכים להיות טליה איינהורן

זוכרים את המהומה שפרצה כששר החינוך לשעבר, יואב גלנט, החליט שלא להעניק את פרס ישראל לפרופ' עודד גולדרייך? גלנט לא כפר בהישגיו המדעיים של המתמטיקאי המוערך ממכון ויצמן, הוא פשוט חשב שתמיכתו בחרם על אוניברסיטה ישראלית אחרת (גילוי נאות: אני מלמד בה) אינה עולה בקנה אחד עם הערכים הלאומיים שמשקף עיטור ההוקרה הרם ביותר שמעניקה הממלכתיות הישראלית ביום חגה.

הקהילה האקדמית בישראל נעמדה וזעקה על העוול, טורי דעה ומאמרי מערכת התריעו מפני מקרתיזם, אינטלקטואלים קישטו את ציוציהם הקדושים בטרמינולוגיה שהזכירה את אמיל זולא וז'אן־פול סארטר.

נזכרתי ברוחות הלוהטות האלה השבוע, כשפרופ' טליה איינהורן, חוקרת משפט בעלת מוניטין בינלאומי, צעדה קוממיות, בליווי עורך הדין יצחק בם, לחדר ישיבות שבו עמדה לשימוע לפני הדחה. לא שלילת פרס ולא מניעת כיבודים: הדחה מכהונתה בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה, תפקיד שאותו היא ממלאת בהתנדבות מאוקטובר 2018.

מסע ההשמצות הכעור נגד איינהורן החל עוד עם ההכרזה על מועמדותה, וכלל דיווחים שקריים ונבזיים בעיתון שאוהב במיוחד להטיף מוסר על ההתנכלות לגולדרייך ופנייה בהולה־בהולה נגדה ליועמ"ש, בהובלה של חברת כנסת שהיום היא שרה בממשלה, ושנציג אחר ממפלגתה יזם אירוע תמיכה בגולדרייך. האין קץ לאירוניה?

הממשלה נחושה כעת להשלים את הכתישה ולהדיח את פרופ' איינהורן מהוועדה בשל ביקורתה החריפה נגדה. במין תנועת אריסטוקרטיה גסה ומיושנת, מפעיל השלטון החדש בישראל את כל עוצמתו נגד אינטלקטואלית שהעזה להחציף מולו פנים, פשע שבצרפת עוד קוראים לו בכינוי הימי־ביניימי crime de lèse-majesté - פגיעה בכבוד המלכות. לראות עיתונאים שמוחאים כפיים בסיפוק לדבר הזה, ולהתכווץ מבושה.

אבל איך יכול להיות שהימין שותק? הימין הזה, שיודע להתלונן, ובצדק, על שיטפון המינויים הפוליטיים והדאגה "לאנשים מהמקום הנכון" של ממשלת השינוי - לא יודע להוביל מאבק כדי לשמור, רק לשמור, על מינוי אחד שלו? אין הפגנות, אין כנסי תמיכה, אין מבול של טורים כדי להתריע מפני הבעיטה האגרסיבית בחופש הביטוי, ובעיקר למחות על הפגיעה המקוממת ביוקרתה ובמעמדה של אשת אקדמיה שתיוותר עם כתם ההדחה אחרי שירות מסור בהתנדבות, אחרי שנות מעורבות אינטלקטואלית חשובה בשיח הציבורי (כולל בעמודים אלה בעבר), ואחרי קריירה עתירת פרסומים והישגים יוקרתיים?

ראויים לברכה עיתונאים כמו אילה חסון, אראל סג"ל וקלמן ליבסקינד, שמלווים את הפארסה הקפקאית הזאת בהתמדה, כמו גם חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי שלא שותק. אבל בכל הכבוד: זה לא מספיק. אם נשתוק על טליה איינהורן, אפשר יהיה לקפל את הבסטה.