לפעמים, אפיזודה שולית מאירה כשל מחשבה עמוק ומושרש. לאחרונה פורסמו מסמכים פנימיים שמגלים שארה"ב העמידה בראש יחידה, שנועדה לגייס תמיכה ציבורית למהלכיה באפגניסטן, קצין שהכשיר עצמו לתפקיד על ידי קריאת ספר בשם "אסלאם לטיפשים" (Islam for Dummies). לפי הצלחת מדיניותם ועצותיהם, נראה שגם חלק ניכר מאנשי המערב העוסקים בחברות האסלאמיות - מדינאים, עיתונאים ואפילו "מומחים" מן האקדמיה - בנו את תובנותיהם על ספרים ברמת ההעמקה הזו, המקושטים לפעמים באָפָּרָט מדעי. בכל מקום: במדיניות האמריקנית באפגניסטן, בקליטת המהגרים באירופה, במדיניות ישראל בעזה ומול האלימות בחברה הערבית אצלנו, משמשות אותן הנחות יסוד רדודות ומפוקפקות. כישלונן הסדרתי במבחן המעשה אינו מרפה את ידי בעליהן.
באפגניסטן האפיזודה משעשעת, אך העניין רציני. נוח להתמקד באלפי כדורי־הרגל בצבעי הדגלים של אפגניסטן ומדינות ערב שהושלכו ממסוקים עם הכתובת "שלום ואחדות", בהנחה שניתן לצמצם את נטייתם של הנערים לכדורי הקלשניקוב בעזרת כדורי המשחק. היחידה האמריקנית גם שקלה להפיץ לאפגנים ספר קומיקס על בחירת קפטן לקבוצת כדורגל, כדי לקדם חשיבה דמוקרטית. העניין הרציני הוא ההתמכרות להזיה בדבר התרומה האמריקנית לשיפור עמוק בחיי האפגנים, בעיקר הנשים, בתקווה "לייצב את המדינה" ולמנוע את שיבת הטרור להנהגתה. למרות ההתחייבות הפומבית של נשיאיה, מבוש ועד אובאמה, שלא לעסוק ב"בניין אומה" - מתברר שארה"ב בזבזה 143 מיליארד דולר על פרויקטים אזרחיים כאלה, הרוב בימי הנשיא אובאמה.
באירופה, הובילו אותן תובנות רדודות לפתיחת שעריה למיליוני מהגרים מאפגניסטן, מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה, בציפייה שייקלטו בחברה הפתוחה והדמוקרטית ויאמצו בהדרגה את הליבה הפלורליסטית של ערכיה. תומכי המדיניות קצרת־הרואי הזו הניחו שמי שברח ממולדתו, שכשלה בשל תרבותה האלימה והמדכאת, לא יביא איתו ולא ישליט בריכוזיו באירופה גם בדור השני והשלישי סממנים הרסניים של אותה תרבות, שהביאה חורבן על המדינות שמהן ברח.
אירופה ממשיכה להכחיש את היקף הנזק החמור שנגרם למרקם החברתי ביבשת בשל המהגרים האלה, ואת ההבדל התהומי בין הישגי ההגירה השפירה של בני תרבויות שרוצות לאמץ את המורשת הפלורליסטית, לבין התופעות הממאירות בקרב הדוחים את המורשת. היא לא מעיזה להסיק את המסקנה המתבקשת מהכישלון המהדהד וההרסני של ה"רב־תרבותיות".
בישראל, ההנהגה והציבור פחות נאיביים מהאמריקנים ופחות מנותקים מהמציאות מהאירופאים, אך עדיין מכורים לגישה מוטעית, למרות מאה שנים של כישלונה הסדרתי והמוכח. את גילויי האלימות, הקיצוניות הפוליטית והסרבנות בקרב הפלשתינים ובקרב ערביי ישראל, נהוג להסביר בעיקר כתוצאה של נישול, עוני, קיפוח והזנחה. אלא שמדובר בעיקר בתרבות פוליטית כושלת. החברה הערבית בארץ היתה אלימה, שבטית, פטריארכלית ומדכאת גם לפני בוא הציונות, לפני הקמת המדינה ולפני כיבוש הגדה והרצועה. לא "המצור" השקרי על העזתים הביא להתנהגותם הברברית, אלא הברבריות הביאה למצוקה וחייבה את המגבלות. אין תוחלת ל"הסדרה" עם נמל, כיוון שהעזתים לא רוצים לשבת תחת גפנם, אלא לעקור את תאנתנו.
החברה הערבית באום אל־פחם אלימה ודכאנית כלפי בנותיה שלה וכלפי חריגיה, כמו בבגדד, בחאלב, בג'נין, בביירות, בטריפולי, במאלמו שבשבדיה ובפריז. ההסברים מתעלמים מן הלוז התרבותי: השר לביטחון הפנים הסביר את האלימות בחברה הערבית ב"עשרות שנים של הזנחה, התעלמות ופחד להיכנס בעובי הקורה של בעיות המגזר", והמפכ"ל ב"אי־שוויון מתרחב וגידול בשסעים בחברה".
זו בעיקר התרבות הפוליטית: באפגניסטן, באירופה, בעזה, בג'נין, בלוד, בעכו ובאום אל־פחם. ערבים רבים, בישראל אולי רובם, מודעים למחיר הנורא שהתרבות הזו גובה מיקיריהם, אך לא מעיזים להילחם בה במרחב הציבורי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו