שכול ותקשורת: זמן לקוד אתי

מאז שנות ה־80 נטבעה הסיסמה "לא מתווכחים עם הורים שכולים", שיועדה "לקדש" את התבטאויות הורי חללי צה"ל, להעניק להם "מיקרופון פתוח" (או מצלמה בעידן הטלוויזיוני) ולסמן כבלתי לגיטימי את איש הציבור או הפוליטיקאי שיעז להתעמת עם טענותיהם. אך מעמד זה אינו מכבד את ההורים השכולים, משום שמקופלת בו התנשאות המסמנת אותם כבלתי רציונליים, כמי שיש להסכים עם חריגתם מגבולות מידה, עם זכותם "לקחת אל הקצה", ללא גבול, את זכר בניהם לטובת כל תביעה, ובלבד שתימצא - והרי תמיד תימצא - הבמה התקשורתית שתשדר את דבריהם.

אין הבדל בין התקשורת שהעניקה במה לאביו של בר־אל שמואלי ז"ל נושא את שם בנו לטובת שלילת הלגיטימציה של ראש הממשלה בנט; לבין התקשורת המארחת שוב ושוב את לאה גולדין ומסייעת לה לתבוע את השבת גופתו של הדר גולדין ז"ל במונחים של משא ומתן להשבת חיילים חיים מן השבי; לבין התקשורת שהיתה מחכה מחוץ לדלתות כדי לראיין משפחות שכולות בימי השהות בדרום לבנון, עוד טרם הגיעו צוותי קצין העיר לבשר להן את בשורת האיוב. זו, כמו זו, כמו זו - עושה שימוש זול ובזוי בהורה השכול, דבר שלא היה "עובר" לו היה מתבצע ביחס לכל פרט השייך לקבוצה ויקטימולוגית אחרת המשוועת לסיקור תקשורתי. אז היתה אותה תקשורת מואשמת שלא התאפקה מול פיתויי הרייטינג - דבר שלא נאמר כאשר מדובר במי שעימם "לא מתווכחים".

במחקר שערכתי ב־2009 עם עמיתי פרופ' נתי רונאל ושפורסם בכתב העת Political Psychology, זיהינו את ראשיתה של מגמת הפיכת התקשורת את ההורה השכול למה שכינינו "Instant Celebrities" (ידועני האינסטנט). ככל שחקרנו את התופעה זיהינו כי מדובר בהורים שכולים המשלמים מחירים כבדים על השימוש התקשורתי בהם. מחירים שעיקרם הקושי להתניע את עיבוד האובדן וההכרה בו, לצד אובדן מעגלי תמיכה משפחתיים מצד רבים מקרוביהם שאינם מעוניינים בחשיפה התקשורתית האינטנסיבית, מה שמייצר קרעים משפחתיים שחלקם בלתי הפיכים. קראנו אף לאגף השיקום להיות מודע למחיר זה, ולהציפו בפני משפחות שכולות בטרם יחליטו לשתף פעולה עם אמצעי התקשורת. על קוד אתי תקשורתי בנושא - כנראה אין מה לדבר, אם כי הוא היעד הדחוף לדיון.

היעדר המענה והצבת הגבולות למשפחות שכולות הוא זה שמתנשא עליהן ומסמנן כנחותות ובלתי כשירות למיקוח. ודווקא משום כך אכתוב: מותר לטעון שהמקרה של שמואלי ז"ל מבטא פוליטיזציה חריגה של שכול - לא כזו המיועדת לשינוי מדיניות, אלא נטו לניגוח פרסונלי; בדיוק כפי שמותר לטעון כי הפיכת המדיניות הישראלית בעזה לכזו הנגזרת מ"השבת הבנים" אינה ריאלית בעליל. מותר "להתווכח עם הורים שכולים" דווקא כדי לכבדם, אך בעיקר צריך להתווכח עם כלי התקשורת: ראוי שעורכי משדרי האקטואליה ייתנו דין וחשבון ציבורי על הניצול המעוות של מצבן הפסיכו־פוליטי הקיצוני של משפחות שכולות לצורכי רייטינג - סוגיה שכלל לא עולה לסדר היום המוסרי והאתי בימינו.

פרופ' אודי לבל הוא מרצה בביה"ס לתקשורת וראש המרכז לתקשורת בינלאומית, אוניברסיטת בר־אילן