תלמידי ישראל, כך תתגברו על השעמום

תמימות וכמיהה לסמכות טבועות באופיים של ילדים ונערים, אבל לעיתים המציאות והעובדות טופחות על פני הסמכות, והילד נבוך. אז לקראת פתיחת שנת הלימודים, הנה כמה תובנות פרי ניסיון של כעשור במערכת. טור לא פוליטיקלי קורקט.

ילדי הקט, הדמות המשמעותית הראשונה שתיתקל בה היא המחנך, או המורה. סביר שתשמע משפטים כמו "היא מורה מעולה. זכתה בתואר מורה מצטיינת". עליך להבין: לעיתים הקשר בין איכויות ההוראה לתגמול רופף או מקרי; קורה שהמצטיינים הם אלו שמיישרים קו עם המערכת ועם החזקים. חמור מכך, בישראל התפתחה תעשייה מסועפת של הענקת פרסים בשיטת "תן וקח". ומי שנמצא עמוק בת עשייה יודע היטב שהפרס ניתן למי שהולך בתלם, צייתן ואינו פורץ דרך. בקיצור, תלמידי ישראל, חפשו במעלה הדרך לא רק את יקירי המערכת, אלא גם את ה"משוגעים" שהיצירתיות פורצת מהם, ואת ה"אפורים", שלא ינוחו עד אשר אחרון הלומדים יפנים את תורתם.

חוליה נוספת שתשפיע עליך, ילדי הקט, לפחות בעקיפין, היא נציגי ארגוני המורים. אלה, למרבה המבוכה, אינם מיטיבים לחוות דעה מנומקת מעבר לסוגיות של יחסי עבודה. הם ידברו בטון מריר על הצפיפות בכיתות ועל הש חיקה בשכר המורים, אך יתעלמו מהעובדה שדימוי המורה ורווחתו קשורים, בין השאר ובעיקר, בתשתית העומק של החברה שלה הם אחראים, בין היתר. עובדתית: קהילות ישראל הצמיחו גאוני עולם ופורצי דרך שגדלו בתנאים קשים במיוחד. זאת ועוד. כפי שנוכחנו לפני כשנה, הקורונה חשפה תשתית חשיבה בעייתית של נציגי המורים, כאשר הניחו שהמתח בין הון לעבודה הוא "משחק סכום אפס", והידקו את המשקפיים שדרכם הם רואים את אינטרס המורים במנותק מהאינטרס הלאומי. יורים לעצמם ברגל.

עוד ישפיעו עליך המפקחים המעוררים יראה ואימה. עבודתם מתבקשת, אבל, לעיתים קרובות, לאסוננו, הבנתם בליבת החומר - פילוסופיה ופדגוגיה - שואפת לאפס. משום כך, אין להם על מה ועל מי להישען אלא על החו מרים שהם בקיאים בהם: חוזרי מנכ"ל, פרוצדורות ואד מיניסטרציה מתישה. האדרנלין זורם בעורקיהם כאשר הכפופים להם מיישרים קו. התרבות הארגונית הזו יצרה מצב שבו אלו המתיימרים להשביח את המערכת גורעים ממנה צעירים איכותיים כי "לא הקפידו על הנהלים". חו נקים יצירתיות ותסיסה.

ילדי הקט, לפעמים בערבים, כשאביך מתרווח בסלון מול הטלוויזיה, תבחין בטיפוסים מחויטים מדברים גבוהה גבוהה. אלו הפוליטיקאים האחראים לתקציבים, למינויים ולהוראות שונות. אבל, ההתנהלות של רבים מהם רחוקה ממופת של מנהיגות וחינוך. למשל, כאשר בנקודת זמן כלשהי יבחינו כי פלוני פופולרי ועשוי להשיא תשואה אלקטורלית, הפוליטיקאי ישאב אותו לחיקו מבלי לפשפש בציציותיו, ונמצאנו תקועים עם אותה דמות פופולרית לשעתה (ע"ע שאשא ביטון). מה שעצוב ומצחיק הוא שאותו פוליטיקאי ידגיש בפאסון של מבוגר אחראי שמנהיג צריך להיות כמו מצפן - חד ועקרוני, לא כמו שבשבת. וואלה. התרבות הארגונית מרחיקה צעירים איכותיים כי "לא הקפידו על הנהלים", במקום לעודד מורים עם "אטרף בעיניים": מלומדים, שוברי מוסכמות, דעתניים.

לא מפתיע, אפוא, שהורים וילדים מלינים על כך שבתי הספר משעממים. לכן, טוב אם בעלי התפקידים הנזכרים ייצאו מעט מגבולות הגזרה של הגדרת התפקיד וישחקו אותה "ראש גדול". טוב אם יכירו בחשיבותן של מערכות משלימות לחינוך הפורמלי, שבלעדיהן כל התמריצים החומריים מתמוססים כטיפה בים: קהילה, מנהיגות מקומית, אחריות ומעורבות הורים. טוב אם במערכת ישתלבו מורים עם "אטרף בעיניים", מלומדים, שוברי מוסכמות, דעתניים. טוב אם מקבלי ההחלטות יבינו שהמפתח לשינוי לא נמצא רק במונחים "תכליתיים" ומדידים, כמו שכר ותנאים, אלא בתרבות הארגונית והכלל לאומית.

אבל יש גם ניצוץ של תקווה: אותם מורים (לא מעטים) שאינם בפרונט, וכמאמר הקלישאה "עושים מלאכת קודש". אלו הנחבאים אל הכלים מצילים את כבודה של המערכת. מצילים דווקא משום שהתמריץ העיקרי שלהם הוא חוויית הסיפוק וההכרה בכך שאת פירות השקעתם יקצרו בעוד דורות ולא רק ב-1 בחודש.