להבנת 40 השנים האחרונות של המאבק האסלאמי באפגניסטן, עד ליציאתם הבהולה של האמריקנים, ראוי להתבונן במורשתו של עבדאללה יוסוף עזאם. הוא נולד בכפר קטן ליד ג'נין, לאחר מלחמת ששת הימים עבר לירדן, הצטרף לתנועת האחים המוסלמים והשתתף בלחימת ארגוני הטרור הפלשתיניים נגד ישראל בבקעת הירדן. לאחר לימודים באל־אזהר במצרים שהה תקופה קצרה בסעודיה, ואז הגיע לאסלאמאבאד. שם יצר קשר עם מנהיגי המורדים - ה"מוג'אהדין" - באפגניסטן.
כמנהיג רב השראה, הוביל עשרות אלפי מאמינים מוסלמים שהתנדבו ללחימה מכל קצוות העולם האסלאמי, שבתוכם תלמידו הקרוב - אוסאמה בן לאדן. את חזונו המשיג בפשטות: "אנחנו נילחם, ננצח את אויבינו ונקים מדינה אסלאמית על פיסת אדמה, כמו אפגניסטן... הג'יהאד יתפשט, האסלאם יילחם במקומות אחרים, האסלאם יילחם ביהודים בפלשתין ויקים מדינה אסלאמית בפלשתין ובמקומות אחרים. אחר כך יתאחדו מדינות אלה למדינה אסלאמית אחת".
בחזונו, שהשפיע רבות גם על תנועת חמאס, סימן עזאם את הלחימה באפגניסטן כנקודה ראשית לתנופת המאבק האסלאמי, עד לשחרור כל אדמות פלשתין. ניצחון כוחות הטליבאן באפגניסטן הוא, בהיבט זה, השראה להתעצמות המאבק בהמשך הדרך.
מכאן מתחיל הבירור במשמעויות הניצחון הטליבאני באפגניסטן, ובהשלכותיו על מצבה של מדינת ישראל. הבירור הזה חייב להיערך גם מול הממשל האמריקני והמגמות שהוא ממשיך לבקש במזרח התיכון. מגמות אלה הושתתו מראשיתן על ההגמוניה המעצמתית של ארה"ב, שהתגבשה והתחזקה עם קריסת בריה"מ. על כך התבסס ראש הממשלה יצחק רבין בנטילת הסיכונים שהיו כרוכים בכניסתו לתהליך אוסלו.
באותן שנים, שבהן נכנסה מדינת ישראל לתהליך אוסלו, העולם נראה כמתפתח לקראת סדר גלובלי יציב. הערבים היו באותה עת בתודעת משבר ונחיתות, שהועצמה ביותר לאחר הניצחון האמריקני על עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1991. ביטויי העליונות האמריקנית נכחו אז לא רק בממד הטכנולוגי, אלא גם ביכולת הנהגת צבא הקואליציה, שכלל גם כוחות משלוח ערביים: מצריים, סעודיים וסוריים. גם יאסר ערפאת וגם המלך חוסיין, שתמכו בסדאם חוסיין נשיא עיראק, נקלעו למצב משברי לאחר תבוסת צבא עיראק במלחמה. אלה היו תנאי התודעה שחוללו את תהליך אוסלו.
מאז הכל השתנה. עוצמתה המעצמתית של ארה"ב הלכה ונחלשה, ואילו רוסיה חזרה למלא תפקיד אקטיבי רב השפעה. מלחמות קטנות ומתמשכות פרצו ברחבי העולם, בהיגיון חדש שמערער את הסדר העולמי. כוחות אסלאם רדיקליים, מאפגניסטן ועד תימן, סוריה ולוב, למדו כיצד למרות נחיתותם, ודווקא בכוח נחיתותם, מצוי בידיהם פוטנציאל לחימה שיכול לשבש לאין קץ את מגמת היציבות שהמערב כה זקוק לה. דווקא איראן המהפכנית, במעורבותה האזורית, מיטיבה למצות את פוטנציאל ההזדמנויות החדש. העולם שהוליד את הסכמי אוסלו פשוט לא קיים עוד, וזה אולי דבר שכדאי לבנט להבהיר בוושינגטון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו