אנטי־ציונות = אנטישמיות

האם אנטי־ציונות היא אנטישמיות? התשובה המיידית שלילית. עצם ההתנגדות של לא־יהודים או יהודים להפיכת היהודים לעם ריבוני בארצו אינה בהכרח אנטישמיות. הרבי מסאטמר החזיק בהשקפות אנטי־ציוניות. מדינה יהודית לפני בוא המשיח היתה בעיניו מרד באלוהים. אבל הוא לא היה אנטישמי ואף לא הכחיש את קיומו של העם היהודי. מרטין בובר וחנה ארנדט התנגדו למדינה יהודית, ובשום אופן אי אפשר להחשיבם אנטישמים. אבל כשמעמיקים בשאלה אם אנטי־ציונות היא אנטישמיות, התשובה תלויה בהקשר ובזמן. כיום, אנטי־ציונות כמעט תמיד נכרכת באנטישמיות.

הנושא עלה לאחרונה לדיון סביב הגדרת האנטישמיות על פי "הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA). הדיון התמקד באותו החלק המחיל אותה על "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל הוא יוזמה גזענית". ההגדרה, לרבות החלק הנוגע לישראל, זכתה בתמיכה רחבה מאוד בעולם וכמובן בישראל, מצד אחד, והוטחה בה ביקורת חריפה בעולם וגם בישראל, מצד חוגים אקדמיים מסוימים, מצד אחר.

טענה חוזרת בפי המבקרים היא שההגדרה חונקת או מצננת ביקורת על ישראל. ואכן, צינון (לאו דווקא השתקה) של הביקורת האובססיבית והלא־הגונה על ישראל הוא דבר מבורך. אבל הברית הבינלאומית קבעה מפורשות בהגדרתה ש"ביקורת כלפי ישראל, הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת, אינה יכולה להיתפס כאנטישמית". לכן, ברור שהטוענים אינם מבקשים לגונן על הלגיטימיות של הביקורת על ישראל. הרי גם ההגדרה של הברית מקבלת את הלגיטימיות של הביקורת. הם מציגים את ה"זכות" לשלול את קיומה של מדינה יהודית כאילו היא זהה לזכות מובנת מאליה לבקר את ישראל.

האקדמאים הישראלים ההולכים בדרך הזאת מבקשים להגן על ה"זכות" של הפלשתינים ותומכיהם המגוּונים, מהימין הפשיסטי ועד לשמאל הטוטליטרי, לכפור בעצם קיומו של עם יהודי, ולכן בזכותו של הלא־עם הזה להגדרה עצמית במדינה ריבונית. פה לב הוויכוח. כדי להבין כיצד הגיעו אקדמאים ישראלים לעמדה האבסורדית הזאת, צריך לעמוד על שורשיה ההיסטוריים של העמדה ששללה את עצם קיומו של עם יהודי.

בדרך דוגמטית, המאפיינת לעיתים אקדמאים, הם דבקים בעמדה שהיה לה היגיון פעם, אולי, עד שהמציאות הפריכה אותה. בראשית הציונות, ואפילו בעיצומו של המפעל ההיסטורי שלה, זה לא היה מופרך לחשוב שאי אפשר לראות לאום בקבוצת האנשים המכונה "יהודים", המורכבת מקבוצות שונות לגמרי בתרבותן, שחיו ביבשות שנות, דיברו בלשונות שונות, ולמעשה לא הכירו זו את זו. זה אפילו לא היה מופרך לטעון שהאשכנזים, יותר מ־80 אחוזים מהיהודים, לא יכולים להיחשב לאום במובן פוליטי תקף. וזה גם לא היה משולל יסוד, אולי, לסבור כמו בובר וארנדט, שתקנת היהודים לא תהיה במדינה ריבונית. ודאי שאי אפשר לייחס אנטישמיות למי שהטילו אז ספק בהיתכנותה של הציונות או בצורך החיוני של כל היהודים, בכל קצוות העולם, במדינה יהודית.

אבל המציאות הפריכה את טענותיהם. היה אפשר להחזיק בהן בשעתן, אולי, אבל חלפה שעתן ועכשיו הן חסרות שחר. היום, אחרי שהאנטישמיות התגלגלה לזוועות השואה, אחרי שהמדינה היהודית הוקמה וכמחצית מהעם היהודי חיה בה - היום הטענות האלה, המצויות ביסוד האידיאולוגיה של הפלשתינים ותומכיהם, הן לא רק התכחשות למציאות. הן כבר אינן אלא התקפה אנטישמית על העם היהודי, חוליה נוספת בשרשרת הארוכה מאוד של הניסיונות לעקור אותו.

מי ששוללים את זכות הקיום של המדינה היהודית, תוך שהם מחייבים הגדרה עצמית ללאומים אחרים, מתבססים על הכחשת קיומו של עם יהודי. מי שמגן על הסיפור הפלשתיני השקרי הזה מביא עצמו בהכרח לתמיכה באנטישמיות, כלומר לעמדה שיותר משהיא מתכחשת למציאות העם היהודי, היא מבקשת לחסלו.