היזהרו ממחאות חברתיות

לאחרונה ציינו אמצעי התקשורת עשור למחאת יוקר המחיה, או בשמה האחר "מחאת האוהלים", שפרצה בתל אביב בקיץ 2011. העשור שחלף מעניק לנו פרספקטיבה היסטורית שמאפשרת עמדה שיפוטית בהירה.

מנקודת המבט הכלכלית־ריאלית, ובפרט כאשר בוחנים את עלות המוצר (דירה, קוטג' וכו') ביחס לכוח הקנייה של האזרחים, ניתן לומר כי מחאת קיץ 2011 היתה מהמוצדקות שבמחאות ישראל. יתר על כן, השנים שחלפו מציפות שוב ושוב תמרור אזהרה שהדהד בשעתו: פתיחת השוק לתחרות ודה־רגולציה אינם ערובה להורדת יוקר המחיה; יש צורך במאבק נחוש נגד קרטלים ומונופולים, וזה תפקידם של נבחרי הציבור, שיש מהם העושים מלאכתם רמייה.

מצד שני, כאשר אנו משקעים את האירוע ההיסטורי הזה בשדה רחב, צפות ועולות תובנות מעניינות. אכן, מרבית אזרחי ישראל שהצטרפו למחאה סברו לתומם כי הבעיה היא יוקר המחיה. מנהיגי המחאה סברו אחרת; לדידם, יוקר המחיה הוא סימפטום לבעיית עומק. ביטוי מזוקק לכך נמצא בתוכנית של עודד בן־עמי ששודרה באוגוסט 2011, שבה התארחו העיתונאית סטלה קורין־ליבר ("גלובס") והפרופסור יוסי יונה - ממובילי המחאה. לשאלת המראיין: "מה רוצים המפגינים?" השיב יונה: "העם רוצה לשנות את השיטה". קורין־ליבר התריסה: "לא. העם רוצה דירה!".

אלו הבדלים תהומיים: גישה עקרונית־אידיאולוגית המבקשת להחליף את הסדר הקפיטליסטי בסוציאל־דמוקרטיה, לעומת גישה פרגמטית שאינה רואה בעיה בסדר הקיים, אבל מייחלת לרפורמות שייטיבו עם האזרח. במובן מסוים, מנהיגי המחאה העמיסו על הציבור את הפנטזיות האידיאולוגיות שלהם.

אלמנט סמוי נוסף קשור בשדה החברתי והתרבותי־פוליטי. מנהיגי המחאה הדגישו לאורך כל הדרך מסר ברור: "חברים, אין כאן עניין של ימין ושמאל; מרכז ופריפריה; כולם סובלים מיוקר המחיה, וזו אינה גזירת גורל, אלא פועל יוצא של התנהלות פוליטיקאים חדלי אישים". ובכן, זהו שקר, ואמצעי הסוואה. מחאה, מוצדקת ככל שתהיה, לעולם אינה עניין "מתבקש", ניטרלי ונקי מאידיאולוגיה. יש דגלים, נאומי כיכרות, ובעיקר המחאה נושאת מסר סמוי - "נרטיב של התנגדות". במקרה הישראלי זה היה שקוף: בתל אביב של קיץ 2011 בלטו הדגלים האדומים והכרזות שהלעיגו את דמותו של נתניהו; כמו כן, עיתונאים ודוברים מטעם המפגינים הפגינו בורות וטיפשות כאשר זיהו את המחאה כחלק מגל מחאות ה"אביב הערבי".

יתר על כן, ממרחק הזמן, נראה כי התואר "מחאה עממית ספונטנית" לא היה מדויק, ויותר מששיקף את המציאות - הוא ביקש להנדס אותה. אל היציעים הגיעו בהמוניהם אזרחים מודאגים מהפריפריה, זקנים, נשים וטף. אבל, את היציע המרכזי מילאו החברים מרוטשילד, בני המעמד הבינוני־גבוה. מי שהעניק גיבוי מקצועי ואינטלקטואלי למחאה והזין אותה כגחלים לוחשות, היו פרופסורים בעלי השקפות רדיקליות בואכה "סוציאל־דמוקרטיה": יצחק ספורטה, יוסי יונה ואביה ספיבק.

למעשה, הפרופסורים היו המאמנים־מורים (במובן הרחב) של החלוצים המרכזיים שנכנסו למגרש - סתיו שפיר, איציק שמולי ודפני ליף. וכמובן, העיתונאים, שסיפקו במה ואווירה תומכת למפגינים. למחאה הצטרפו ראשי "הקרן החדשה", שלהם רקע מעמדי ופוליטי ברור, וגייסו את יכולותיהם כדי להניע "שינוי חברתי"; ועל הדרך ביקשו להעיף את נתניהו (או להפך). "ספונטנית"? "עממית"? קצת משעשע וקצת עצוב.

התובנות הללו מציפות לקח חשוב ותמרור אזהרה: אכן, יוקר המחיה אינו עניין דמיוני, והוא בהחלט סיבה מצוינת להניע מחאה. בד בבד, על האזרחים להיזהר מהשתלטות עוינת של מי שמאז ומתמיד ראו במחאה ובהתקוממות "עממית" הזדמנות פז לקדם אג'נדה פוליטית, כלומר - הזדמנות למוסס את הוויכוח האידיאולוגי, וזה כבר מסוכן. מסוכן מאוד.