קווי מתאר לדיכוי המזרחים באוניברסיטאות

לאחרונה פנתה אלי חוקרת חשובה לקבל מידע בסיסי ועדכני על שיעור המרצים המזרחים באוניברסיטאות בישראל. הסתבר כי מידע כזה אינו קיים. אם כל אחת ואחד מאיתנו יבקשו מהאוניברסיטאות נתונים על מצב השוויון של מרצות ומרצים בקבוצות הבאות: נשים, ערבים, בעלי מוגבלויות, יוצאי אתיופיה, חרדים וקהילת הלהט"ב - אנו נמצא את הנתונים ביחס לקבוצות חשובות אלה. על בסיס איסוף נתונים בקבוצות אלה ניתן לפתח תוכניות פעולה וסיוע, או למפות את הסוגיה ולבדוק אם חל קיפאון במצבן בעשור האחרון, נסיגה או שיפור.

מסתבר כי לא מזמן, באפריל 2021, מונו שתי בעלות תפקידים חדשות. האחת, פרופ' נטע זיו, נציבת השוויון של אוניברסיטת תל אביב, והשנייה, פרופ' מונא־חורי כסאברי, סגנית הנשיא לקידום שוויון ומגדר באוניברסיטה העברית. כעת יש לנו כתובת ברורה לדעת מה מצב המרצים המזרחים באוניברסיטאות.

הטענה שאבקש להציג אותה בפני הקוראים היא כי על פי התרשמותי כחוקר ההשכלה הגבוהה בישראל במשך שני העשורים האחרונים, המצב של המרצות והמרצים המזרחים באוניברסיטאות המחקר בישראל הוא קטסטרופלי בכל קנה מידה של שוויון ביחס לעולם כולו. יותר מכך, מצב המרצות והמרצים המזרחים באוניברסיטאות בתחום המחקר נמצא בסטגנציה או בירידה בעשרים השנים האחרונות.

יש קוראים שיגידו כי זו בעיה של הליכוד ושל השלטון של בנימין נתניהו. ובכן, זה לא נכון. המוסדות האקדמיים בישראל נהנים מאוטונומיה מלאה ומוחלטת בתחום המינויים האקדמיים.

מה הבעיה לבדוק את הסוגיה המזרחית? לכאורה, כל אוניברסיטה יכולה להקים ועדה מטעם המשרד לשוויון ולצרף סוציולוגים, מדענים ומשפטנים, ועל בסיס זה לכתוב שאלון שיבחן את מצב המרצות והמרצים המזרחים באופן מכבד ויעיל. הנתונים יוצגו בפני כל, ונוכל לדון בנושא הזה ברצינות, על בסיס מסד נתונים עדכני. אבל מה הסוד הגדול? על מה שאנחנו לא יודעים או לא אוספים עליו מידע, לא ניתן להתווכח בצורה רצינית. משאירים את העניין לשתיקה מוסדית. לכל אחד מאיתנו יש רושם כזה או אחר, כולל לי, אבל זה לא תופס מים. איך אפשר לבנות תוכנית פעולה, כאשר אנשי הסגל המזרחים מוגדרים כקבוצה שלא ניתן לאסוף נתונים ביחס אליה ולפתוח בדיון רציני?

ראו איזה פלא, חוקרים שעסקו בסוגיה המזרחית באקדמיה קבעו לאחרונה כי הפערים בהשכלה אקדמית בקרב סטודנטים בין אשכנזים למזרחים לא הצטמצמו בדור השלישי, ילידי הארץ שגם הוריהם נולדו בישראל. למעשה, בהשוואה לבני הדור השני, הפערים אף גדלו במעט. החלוקה האתנית אצל הסטודנטים מצביעה על המצב הבא: גברים ממוצא אשכנזי ומעורב נמצאים בראש סולם ההכנסות, אחריהם גברים ממוצא מזרחי, והרחק בתחתית המדרג, בפער גדול, נמצאות קבוצות הנשים - כשהמזרחיות הן האחרונות. מסתבר כי שאלת המוצא העדתי לא איבדה כלל ועיקר את חשיבותה, אלא ממשיכה להתקיים ואף להתרחב. אולי בדומה לסטודנטים, כך המצב אצל המרצים? אולי צריך להכין תוכניות פעולה לסיוע לשוויון של מרצות מזרחיות, כמו שיש לכל הקבוצות שנספרו למעלה? 

ביחס לתוכניות הפעולה לשוויון בקרב נשים מרצות באוניברסיטאות בישראל, עולה מהמחקר כי הן לא התחילו בגלל שעיני המדענים הגברים נפקחו והם הגיעו למסקנה כי הנשים מקופחות ויש לשפר את מעמדן. תוכניות השוויון גם לא התחילו על בסיס של מאבק הרואי של הנשים באוניברסיטאות. השוויון של מרצות בישראל התחיל כשבאוניברסיטאות ובקרנות המחקר בארה"ב ובאירופה קבעו ששוויון מגדרי הוא תנאי להגשת מועמדות שמחייב גם את ישראל, והיא נדרשת להציג נתונים ביחס למצב הנשים ועל שיפור במצב זה.

הלוואי ונוכל להגיע למצב שבו המרצות והמרצים המזרחים יוכלו לקבל שוויון דומה. אולם קודם נדמה כי ראוי שנתחיל במאבק ראשוני לאיסוף הנתונים הבסיסי ביותר.