עד מתי נחיה כבני חסות?

בשומרי החומות אמרו לנו שההתקוממות של הערבים (סליחה, "תושבי הערים המעורבות") היא בגלל ירושלים והפגיעה ברגשות המוסלמים דווקא בעת זו. ויש שהאמינו.

האמת מתגלה, לעיתים, ברגעים הקטנים, היומיומיים. לפני יומיים נסעה הקייטנה של בני לסופרלנד ופגשה קייטנה מקבילה של בדואים מהנגב. הזדמנות נהדרת למפגש תרבויות. במשך שעות חטפו הילדים מגוש עציון מכות, קללות, הטרדות מיניות, הצקות, חטיפת כיפות, עקיפות בתור, חניקות ומעיכות. תרבות לאומנית אלימה.

כשפנו המדריכים לסדרנים של הסופרלנד, אמרו אלה כי ידיהם כבולות: הם לא יכולים לעשות דבר, כי המקום הפסיד לפני כמה שנים בבית משפט כשניסה להפריד בין יהודים וערבים בגלל התנהגות דומה. אסור להם אפילו להוציא אותם מהמתחם. הוזמנה משטרה. היא לא הגיעה. הוזמנה שוב. הגיעה. רק בגלל התערבותה העניינים נרגעו. הטראומה לא. גם לא הבושה הפרטית והלאומית. והידיעה המוחלטת שזה קורה עכשיו בעוד מקומות, ושזה יקרה גם מחר. ומחרתיים.

למה? למה אני צריכה לחשוש מאלימות גזענית כשאני שולחת את הבן שלי לסופרלנד? אני צריכה לחשוש ממלנומה, אולי מהתייבשות, אבל זהו. איך יכול להיות שילדים יהודים עוברים אימה כזאת במדינת ישראל? ועוד בגיבוי מערכת המשפט הישראלית? מי יגן עליהם? לאן נוליך את הבושה?

אני לא קיצונית חמומת מוח. אני לא רוצה להתנכל לערבים. אני לא רוצה לפגוע בחפים מפשע. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו ללכת לסופרלנד בלי שאני אחשוש שבדואי ידקור אותם, או ללכת לקמפינג בלי לחשוש שערבים ישרפו אותי ואת הילדים שלי חיים.

אני לא שונאת ערבים, אני מפחדת מהם, ואני לא מוכנה לחיות במדינה שלי בפחד. אין לי אמון ברבים מהם ואני לא מאמינה שאי פעם נוכל לחיות זה לצד זה, בטח לא בדו קיום, אם לא יקרה שינוי מהותי בגישה של ערביי ישראל. הם אזרחים במדינה יהודית, יש כאן נורמות של חוק וסדר, והם לא יכולים לנהוג ככה. מי שלא טוב לו - מוזמן לעבור למקומות אחרים.

סבא שלי ע"ה היה נוהג לומר על חזון אחרית הימים "וגר זאב עם כבש" שבמקרה של הסכסוך עם הערבים, זה יכול להסתדר רק אם אנחנו הזאב. ועוד היה מצטט את הבדיחה הידועה על התצוגה בגן החיות התנ"כי, שליד הכלוב המציג את הפסוק הנ"ל היו מחליפים בכל יום את הכבש.

אז אחרי אלפיים שנות כבשות, שבהן כבשו אותנו במכבש ובכבשן, יש לנו מדינה - ועדיין אנחנו אלו המשפילים מבט. אנחנו המתנהגים כאורחים. וגם אם יום יבוא ונגרום לאויב הערבי להשפיל מבט, אני חוששת שיבוא דור אחריו ויאפשר לו להתעמר בנו שוב.

אני מתפללת שיום יבוא והוא יהיה בהיר מאוד, וממנו ואילך יהיה ברור לכל שאנחנו בבית שלנו. ומי שיפקפק באמת הזו לא יוכל להישאר כאן. כי אין לנו ברירה.