הבחירות בארה"ב שינו את כללי המשחק: כך ישראל עלולה לשלם את המחיר

הצונאמי הכחול ששטף את ארה"ב בבחירות האמצע ביום שלישי שעבר אינו אסון טבע או מכת גורל שלא יכולנו לצפות. תוצאות הבחירות שהעניקו למפלגה הדמוקרטית שליטה מלאה בקונגרס, והפכו את הנשיא טראמפ ל"ברווז צולע", הן אירוע מתבקש ובלתי נמנע, המובנה בטבע ובמהות של הדמוקרטיה האמריקנית.

גם הנשיא אובמה ספג תבוסה קשה בבחירות האמצע בשנת 2010. זו דרכם של הבוחרים האמריקנים - לבטא כעס ואכזבה מהנשיא המכהן, בעיקר בשאלות של חברה וכלכלה, להענישו ולהחלישו, ובכך לשמור על איזון בין הרשויות במדינה ולמנוע צבירת כוח בידי צד אחד של המפה הפוליטית.

אך במקרה של אובמה, הבוחרים שבו והצביעו עבורו בבחירות של שנת 2012, למרות השיתוק מבית שכפו עליו הרפובליקנים. בתחום מדיניות החוץ עשה אובמה כל שחפץ, והגיע, למשל, להסכם גרעין עם איראן. הרי בארה"ב לנשיא יש סמכות כמעט מוחלטת בתחומי מדיניות החוץ והביטחון, וההגבלות שמטיל עליו הקונגרס הן בעיקר בתחומי מדיניות הפנים.

ואחרי כל זה, לתוצאות הבחירות עשויות להיות השלכות הרות אסון על הקשרים עם ישראל. בכך הכיר בראש ובראשונה הנשיא טראמפ, שבמאמץ נואש לעצור את הסחף של המצביעים לעבר המפלגה הדמוקרטית, הכריז על הפסקת הסיוע הכלכלי לישראל. והחרה החזיק אחריו סגנו ג'יי.די ואנס - המקווה להחליף את טראמפ בבית הלבן בשנת 2028 - שהכריז כי היחסים עם ישראל היו אחת מהסיבות לתבוסה הרפובליקנית.

התמיכה האמריקנית בישראל היא אחת מאבני היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, ומרכיב חשוב בבניין עוצמתה. ברור שישראל יכולה לעמוד לבדה על שתי רגליה, וכך גם עשתה בעשורים הראשונים לקיומה, כשהיחס האמריקני כלפינו היה קר ואף עוין.

אבל שטות היא להרים ידיים, להפקיר את הזירה האמריקנית ולהניח למפלגה הדמוקרטית, שלה הפנינו עורף בשנים האחרונות, להיגרר אחרי אותם נציגים רדיקליים שלא מוכנים אפילו להכיר בזכות קיומה של ישראל. אם כן, למה צריך לצפות לאחר הבחירות, ומה עלינו לעשות?

למרות "הרעש והצלצולים" של טראמפ, הסיכוי לחידוש הלחימה עם איראן, ובוודאי ליציאה למערכה כוללת נגדה, הוא קטן. הבוחרים האמריקנים אמרו את דברם - הם לא רוצים במלחמה שמלכתחילה לא הבינו את מטרותיה, ולא שוכנעו כי יש סיכוי להשיגן. לטראמפ אולי היתה הזדמנות לעשות מעשה במלחמה שאליה יצא באביב האחרון, ואפילו לאיים על קיומו של המשטר האיראני, אבל הוא בזבז הזדמנות זו במדיניות הססנית ותזזיתית - וההיסטוריה, כידוע, לא מעניקה הזדמנות חוזרת.

סביר גם שטראמפ ישקע בבעיותיו מבית ויאבד קשב ועניין בנעשה באזורנו. לכן אין לצפות למדיניות אמריקנית נחושה ופורצת דרך המבקשת לקדם את הסכמי אברהם, להשיג שלום ישראלי־סעודי או אפילו להשיג הסדר מול סוריה, לבנון ואף עזה.

אם כן, ישראל נכנסת לתקופת דמדומים, דמדומי עידן טראמפ, שעשויה להיות מורכבת, בעייתית ואף מרובת סיכונים. ולא רק מול ארה"ב - הרי באזור ובעולם הכל עוקבים, רואים את המראות ושומעים את הקולות המגיעים מוושינגטון.

ישראל חייבת להחזיר לעצמה את התמיכה ההולכת ונשחקת בקרב הקהילה היהודית בארה"ב, ועל בסיסה להשיב את התמיכה הדו־מפלגתית שממנה נהנינו בעבר, ולבסס מערכת יחסים חדשה עם המועמדים המובילים במרוץ לבית הלבן, בשתי המפלגות.

כדי להשיג מטרות אלו, חייבים לצאת מהסחרור שבו אנו מצויים ולייצב את המערכת הישראלית. ולאחר מכן, יש לקוות שכל ממשלה שתקום בישראל תפעל כדי לשקם ולחזק את הברית עם ארה"ב, ועל בסיס ברית זו גם לקדם את יחסינו עם המרחב שסביב לנו ועם העולם. הדבר הוא בנפשנו, וחשוב מכך - הוא גם אפשרי ובידינו.