יהודית רביץ לא הסתירה את הלייקים שלה – וזה מה שהרגיז את מעריציה

הרבה מאוד אנשים מאוכזבים מסתובבים בינינו לאחרונה, תופעה שכיחה בימים שאחרי בחירות לכנסת. בתוכם בולטים דווקא אנשי שמאל, המתמרמרים על כך שנלקחה מהם הזכות הבסיסית להחרים ברשתות באופן פומבי ומדווח את ההופעות של "הכבש השישה־עשר", המופע המצליח שירד השבוע מהבמות בהופעת נעילה מתוקשרת.

יש בקרבנו אנשים שהמוטו שלהם בחיים הוא "דרך חרמות בחרתי", וזו דרכם לגמול ליהודית רביץ על כך שהרהיבה לעשות לייקים לפוסטים שהם מקטלגים כימניים.

וזה לא שהם לא נתנו לה הזדמנות לחזור בה, אבירי חופש הביטוי ונושאי לפיד הדמוקרטיה. בראיון טלפוני, מראיין מטעם "הצינור" הציע שאולי זו לא היא, יודית "שלנו" - שלא פעם שרה את ההמנון בהפגנות של משפחות החטופים - שמחבבת התבטאויות החשודות כימין פוליטי, אלא בעצם הסטודנט שמתפעל לה את הרשתות, שנטל לעצמו כזה חופש מופקר לעשות לייק לחשודים כביביסטים או כתומכי ימין.

אבל רביץ סירבה בנימוס לסולם שהוא הגיש לה, ואמרה בקולה: "השיח הזה הוא לא שקרי. אני עושה לייקים, אני עושה שיתופים. שם אתה יכול למצוא את התשובות שאתה רוצה. אני מודעת לפעולות שאני עושה. אני זו שעושה את זה - אין סטודנט. זה שלי, פרטי. אני עושה את זה באחריות מלאה".

המראיין הנבוך לא העלה בדעתו לשאול שאלת עומק כלשהי, לבדוק אם היה בסיס לזיהוי האוטומטי שלה במשך השנים כאשת שמאל, אם שינתה את עמדותיה, ואם כן - בעקבות מה. שאלות שבהחלט עשויות לעניין את הציבור. העניין היחיד שלו היה להביא "כותרת", ולכן הוא סיכם: "אוהבים אותך, לכאן או לכאן, איפה שלא תהיי במפה הפוליטית", ועל כך נענה מייד: "תשמע, אני במציאות. אני לא במפה הפוליטית, פשוט במציאות".

על רקע דברי השירה המפוארים הללו של רביץ, אשמח לחזור מעט בזמן, לנובמבר 2024, אז הושק בחגיגיות מופע האיחוד של "הכבש השישה־עשר", עשורים אחרי המופע המקורי, וללא יהונתן גפן ז"ל, שנפטר שנה קודם. עוד בטרם הושמע התו הראשון, היו מי שהכתירו את המופע כ"מנחם הלאומי", שיציע אלטרנטיבה למציאות של מלחמה וקושי.

על פניו, מיתוג שאמור להיות אטרקטיבי עבור כל אזרח ישראלי שכורע תחת טראומת הטבח, צווי 8 ואזעקות. ועם ישראל אכן הצביע באשראי, ושלח את ההפקה לספרינט ארוך של מופעי סולדאאוט.

אבל מהר מאוד המיתוג הזה קיבל תפנית פוליטית: מבקרים שכתבו על המופע, וגם נציגים מהקהל, החלו מבטאים עמדות שחרגו מהחיבה המובנת לנוסטלגיה וליכולתה של המוזיקה לשמר עבורנו גרסאות קודמות ונשכחות של עצמנו, ותייגו אותו כייצוג של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ההיא, הנשכחת, שחלמה על שלום ואוניברסליות.

המופע קיבל מעמד של מדורת שבט אלטרנטיבית, או, כפי שניסחה זאת חברת פייסבוק שלי הממוקמת בצד השמאלי של המפה הפולטית, במשפט שנחרת בזיכרוני: "כמה טוב להיות מוקפת אנשים כמוני".

היא בוודאי לא חשבה באותו הרגע על האפשרות שכמה שורות לפניה, בבריכת הסולטן, ישבנו אנחנו, בני משפחה תומכת מפלגות ימין מגוונות, שמה לעשות - שירי "הכבש" הם גם פסקול החיים שלנו. אבל אולי היא התכוונה ל'אנשים כמוני, שאוהבים נכסי צאן ברזל מוזיקליים עם ארומת ילדות באייטיז", או לכאלה שלא בוחרים מוזיקה לפי זיהוי פוליטי של אמן, ואני סתם פרנואידית.

אני בטוחה שעבור רביץ, שבוודאי התמודדה בחייה עם אתגרים מורכבים הרבה יותר מאשר טוקבקיסטים בטנטרום, שחשים נבגדים מכך שלאנשים יש דעות שלא בהכרח מתיישבות עם שלהם, כל שיח החרמות הזה הוא מכה קלה בכנף. ולכן אני מפצירה בה מכאן - תני להם הזדמנות להחרים! זה הזמן לקבוע סבב מופעי חורף, כדי שנוכל לבוא ולהיות מוקפים באנשים כמונו - כאלה שאוהבים את המוזיקה שלך.