יהודית רביץ שברה את התבנית – והשמאל נכנס להלם

איבדנו את יהודית רביץ. יהודית רביץ נפלה. זו פחות או יותר היתה האווירה בערוגות השמאל ביממות האחרונות. זמרת. יוצרת. אייקון נשי. אבן מאבני החומה. קיווינו, אולי זה רק חלום. תקלה. השתלטות עוינת על חשבון האינסטגרם. אבל לא. זו באמת היא, ששיתפה במו אצבעותיה "תכנים ימניים בואכה ביביסטיים", כפי שנכתב עליה בצער ב"הארץ".

"זה כואב כשאדם תומך ברשעים", קראה הכותרת, "במקרה של יהודית רביץ, זה מוחץ הרבה יותר". כי מתברר שיש "שכבה דקיקה של מי שאמונים על הניסוח של מה שטוב ויפה בקיום הישראלי". אתם, ביביסטים, לא תהיו שם לעולם. אבל יהודית רביץ היתה חלק ממנו. לא עוד. כעת היא נסחפה מעבר לאזור הדמדומים. היא כבר לא בשמאל, וזו כבר לא קנזס. המבצר הזה קרס.

רל"ביסטים על סף התמוטטות עצבים

וזו לא רק תדהמה מעצם הגילוי, זה גם כעס. תחושת בגידה צרבה בגרון של כל כך הרבה רל"ביסטים ושמאלנים. אכזבה אישית, כמובן. אבל כעס, כעס עמוק על כך שרק עכשיו הם מגלים שההיא שהם אהבו את שיריה והתרגשו מיצירותיה, החביאה מהם את מה שהיא באמת. הם אפילו לא מבינים את עומק האירוניה.

כך קמים בבוקר כדי לגלות ש־27 מנדטים הצביעו לליכוד, מעל ומעבר לכל דמיון סטטיסטי. מי הם האנשים האלה? כת. שאווישים. תרבות של דרבוקות. מוח אפוקסי. מוחאי כפיים. פופוליסטים. אנטי־דמוקרטים. האמת היא שנמאס כבר לחזור על הביטויים, ונעשה כבר מתיש להצביע על הסטריאוטיפים והגזענות הפוליטית.

העניין הוא שיהודית רביץ שוברת את הסטריאוטיפ. פירוש הדבר הוא שבתוך 27 המנדטים יש לא רק אנשי דרבוקות, אלא תרבות, השכלה ויצירה. יש אולי גם אשכנזים. יש רופאים, ומשפטנים, ומדענים, ואנשי הייטק. יכול להיות שיש גם עיתונאים.

יכול להיות שהם רבים יותר מכפי שנדמה לנו, כי חלקם מסתירים זאת. ואפשר להבין אותם; אם אלה תגובת ההלם וקריאות הזעם עם היוודע דבר דעותיה של יהודית רביץ, יבין כל אדם שאינו יהודית רביץ מה מצפה לו. איזה יחס חברתי, איזה חרם, איזו השפלה, איזה בידוד. "אתה ביביסט? לא יכול להיות". "לא רואים עליך". "הפתעת". צליל ניתוק.

מיצינו את הדיון בסטיגמות המיוחסות לתומכי הימין, ובניכור החברתי הצפוי להם בחוגים מסוימים. השאלה שצריכה להישאל היא מה זה אומר על השמאל, בעיקר זה המצהיר על עצמו ליברלי ודמוקרטי, אם הוא נכנס לשוק טראומטי בכל פעם שמתגלה שיש בקרבתו אנשים שחושבים אחרת. שניתן לגבש דעה שונה. שביביסטים ותומכי ימין הם קבוצה הטרוגנית, מגוונת ועשירה מכפי שהוא העז לדמיין.

מחנה פוליטי שלם חוטף התמוטטות עצבים קולקטיבית שכזו, כשהוא מגלה שאזרחית חופשייה ואינטליגנטית גיבשה השקפת עולם עצמאית. דמיינו אילו כוחות של שליטה תודעתית, של כיתתיות מחשבתית, של קונפורמיות רעיונית, של דיכוי חברתי צריכים לנהל אותו. מי העדר? מי הכת?

לא. יהודית רביץ היא לא מבצר שנפל, אלא בדמיונו של השמאל הרל"ביסטי. להפך. בעמידתה הזקופה על דעותיה, באומץ האינטלקטואלי שלה להתבונן ישירות במציאות ולהגיע למסקנה בכוח מחשבתה שלה, מבלי להזדקק לתיווך הפדגוגי של מעצבי התודעה - היא התגלתה כמבצר שעמד.

גם המבצר הליכודי והימני לא קרס בבחירות האלה תחת הלחץ החברתי, תחת מכבש ההסתה המשפטי, תחת קמפיין השיימינג התקשורתי. צריך להסתכל על התמוטטות העצבים הקולקטיבית בשמאל בגלל היציאה הפתאומית של "אחת משלהם" מהשורה, כדי להבין איך נראית קריסה של מבצר.

צריך להסתכל על ההתבוססות של מפלגות השמאל ברמיית הבוחרים שלהן, בבגידה השיטתית של בנט, איזנקוט וליברמן בכל מילה שיצאה מפיהם בשנה האחרונה, בכל אחד ואחד מהערכים שלכאורה נאבקו "לתקן" ו"לשקם", כדי להבין איך מתחיל תהליך שבסופו מבצרים קורסים. היו שלום ברית המשרתים, ממשלת גיוס ציונית.

שומרי הסף האמיתיים

ועוד מבצר שבאמת קרס: באוניברסיטה במישיגן, זו של עבדול אל־סייד, הוכתה השבוע פעילה פרו־ישראלית על ידי סטודנטית פרו־פלסטינית. תזכורת עגומה לכך שלפני שמישיגן נפלה שדודה לרגליו של אסלאמיסט אנטישמי מצחין, היה צריך להפיל את האוניברסיטאות.

וזה לא משנה אם זו קטאר או אם זו רוסיה לפניה, שטוו רשתות סבוכות של קורי השפעה. משנה העובדה שבמשך שנים ארוכות חזינו בהשתלטות רעיונות אנטי־מערביים, אנטישמיים, פרו־אסלאמיסטיים, אמפתיים לתוקפנות ולטרור, בקמפוסים ברחבי העולם המערבי.

בעיקר באוניברסיטאות בצפון אמריקה. המחשבה היתה שהקמפוסים זוהו כזירות מפתח להקרסה תודעתית של המערב, כי הן מצמיחות את האליטות; את דור המנהיגים הבא, מקבלי ההחלטות, בכירי הממסד והמשק ומובילי הדעה של המחר. דרכם אפשר להשתלט על תודעת ההמונים.
אבל לא עצרנו לשאול, איך בעצם זה ייתכן? הרי אלה מגדלי השן של ההשכלה. שומרי הסף של המחשבה החופשית.

מעוזי הטלת הספק, החשיבה הביקורתית, המקום שאמור להגן על המורשת ההומניסטית, הלוגיקה והמתודה, השכל הישר, מפני כל שטיפת מוח, אינדוקטרינציה, פרופגנדה ודעות קדומות. תראו כמה מהר, וכמה עמוק, הם נפלו.

המבצר האקדמי קרס תחת צונאמי ההסתה והשנאה של הברית הירוקה־אדומה. השכבה הדקיקה של מי שאמונים על הניסוח של מה שטוב ויפה בקיום האנושי, נפרמה במהירות.

אבל מי שלא קרסו, מי שנותרו לעמוד על הרגליים בגלים הגבוהים, הם האנשים שחיים במציאות. עובדים, אנשי משפחה, הציבור הרחב שהאליטה האקדמית והפוליטית אוהבת להתייחס אליו לא פעם כ"המונים" שנופלים שדודים לרגליהם של מנהיגים סמכותניים, מתמסרים לפופוליזם, נכנעים לדמגוגיה, נסחפים לפשיזם. הם, כמו "האספסוף הימני והליכודי" אצלנו, כמו יהודית רביץ, הם שומרי הסף האמיתיים של כל אשר יקר לנו.