המבחן שאף אחד לא עבר: מי באמת צריך להכיר במי?

80 שנה לאחר הקמת ישראל, עדיין נשמעת שוב ושוב דרישה מאזרחי המדינה הערבים, וליתר דיוק ממנהיגיהם בכנסת, להכיר בישראל כמדינה יהודית.

הדרישה צפה בכל פעם שעולה אפשרות לשלב מפלגה ערבית בקואליציה, כאילו חברי הכנסת הערבים לא הצהירו אמונים למדינת ישראל ולחוקיה וכאילו המפלגות לא הכירו בישראל כמדינה יהודית כשבחרו להתמודד לכנסת. המטרה האמיתית היא להבהיר שאין מקום לערבים בשיח הפוליטי, בוודאי לא בהרכבת קואליציה. זה נוח למי שמפיץ שנאה ומגדיל את השסע בין האזרחים.

האם ישראל כמדינה ריבונית, בעלת מאפיינים ברורים, יהודיים כמובן, זקוקה שוב ושוב להכרה מחמישית מאזרחיה? ומדוע הדרישה הזאת עולה דווקא כאשר מתעורר דיון על שילוב נציגים ערבים בהנהגת המדינה? לי ברורה הדרישה ההיא: עוד הערמת קשיים ודחיקת האזרחית הערבים לשוליים, כאילו לא הספיקו 80 שנה של דחיקה והדרה.

אזרחי ישראל הערבים לא היגרו או עלו לישראל ונדרשים להוכיח את נאמנותם. הם בני הארץ. ישראל הוקמה עם מציאות שכאן, בחלקת הארץ הזו, חיו ערבים כבר מאות ואלפי שנים, להם שפה וזהות אתנית ולאומית ותרבותית ופוליטית, והדבר לא אמור לסתור את האזרחות הישראלית שלהם. גם אם הם יוותרו על כל הזהות שלהם הדבר לא בדיוק יציל אותם מעוד דרישות ומעוד בקשות, היות שהם סומנו על ידי בעלי אג'נדה פוליטית.

האזרחים הערבים הם חלק מכוח העבודה, משלמים מיסים, לומדים את תוכנית הלימודים הישראלית, פונים לבתי המשפט, נוסעים במכוניות הנושאות את דגל המדינה, חיים במסגרת החוק הישראלי ונטלו חלק משמעותי בבניית הארץ. רצונם להשתלב במדינה ובמוסדותיה גדול מרצונה של המדינה לשלבם.

המדינה היהודית היא לא הבעיה

חשוב להבחין בין הכרה במציאות לבין הזדהות עם כל מרכיביה: אזרח יכול לקבל את קיומה של מדינה, ובה בעת לחלוק על הגדרתה הלאומית, ובדמוקרטיה אין בכך סתירה. להפך - זה ביטוי לפלורליזם שבו חיים שני עמים בעלי זהויות שונות.

הבעיה אינה ביהדות המדינה, אלא בניסיון להפוך את ההכרה בה למבחן לכניסה לחיים הפוליטיים. בהמשך הדבר יתרחב למבחן כניסה אפילו למקומות עבודה, ומהר יגיע לדרישת סף לקבלת שירותים בסיסיים.

עוד לפני דיון ענייני בשותפות קואליציונית, עולה חשד שהמחלוקת אינה אידיאולוגית, אלא משמשת כלי פוליטי יעיל להרחיק את הנציגות הערבית ממוקדי קבלת ההחלטות. אחרת, כיצד אפשר להבין את התנאים המקדימים ממי שעתיד להרכיב את הקואליציה לשותפים ולממליצים עליו?

דווקא כאן ועכשיו נחשפת חולשה מנהיגותית, וגם ערמומיות פוליטית. במקום להתמודד עם שאלות כמו לאן פניה של ישראל אחרי שנים של מלחמה, וכמו שילוב ושוויון אזרחי ומיגור הפשיעה, וכמו תעסוקה וחינוך, בוחרים להחזיר את הדיון לשאלת הזהות שהיא פחות רלוונטית ומסיטה את הדיון.

זו העת להפוך את השאלה, ולברר לא רק אם האזרחים הערבים מכירים במדינה, אלא אם המדינה מכירה בהם כשותפים שווי זכויות, הראויים להשתתף בהנהגתה בזכות ההישג שלהם, ולא כמי שזקוקים לחסד ממנהיג כזה או אחר.