לפני שבוע כתבתי כאן שהתגובה הציבורית הגורפת נגד יוצרי הסרט "נז"א" מבטאת הלך רוח גורף, חוצה מחנות, כמעט קונצנזוס. סוף־סוף לכל הישראלים נמאס מיוצרים, אמנים ושאר מובילי דעה שמטנפים על ישראל בחו"ל - וקוטפים פרסים וכיבודים.
חלף שבוע, ואני מתחיל לחשוב שהשמחה היתה מוקדמת מדי. זה לא באמת קונצנזוס, וגם אם אכן יש מורת רוח קולקטיבית ביחס ל"נז"א", היא לא נובעת בהכרח מאותן סיבות. למעשה, היא לא לגמרי קשורה ליוצרים - היא קשורה יותר לשכבה החברתית שרואה עצמה כנפגעת העיקרית של הסרט.
כי למעשה, השאלה שצריכה להישאל היא: למה דווקא הסרט הזה? למה דווקא עכשיו? לא זכור לי קונצנזוס כזה, בדציבלים האלה, סביב אף פיגוע הסברתי אחר. לא כש"אין ארץ אחרת" של אותם יוצרים זכה באוסקר.
לא כשתחקירים של כלי תקשורת ישראליים על "הרעבה המונית" או "התעללות בעצירים" תורגמו לשפות זרות. לא כשאנשי רוח ישראלים חתמו על עצומות אנטי־ישראליות, וגם לא כשישראלים התראיינו בתקשורת הזרה וסיפרו לקהילה הבינלאומית שישראל מבצעת "כמעט פשעי מלחמה".
"אנחנו" לא "הם"
אז למה "נז"א"? בגלל 24 דקות של מחיאות כפיים? ייתכן. אני חושב שזה קשור לזהות העדים בסרט, שמשתייכים ברובם ליחידה 8200. העילית המודיעינית והטכנולוגית, עתודת ההייטק והסייבר. יחידה שאנשיה, מסורים מאין כמותם למשימותיהם הצבאיות, מקבלים עם כניסתם ליחידה גם כרטיס מועדון אקסקלוסיבי, שמקצר את הטיפוס למוקדי הכוח בענף שהוא הקטר הכלכלי של ישראל. ובענף התעמולה האנטי־ישראלית זה חידוש. לראשונה, לפחות בקנה המידה הזה, מערערים על מוסר הלחימה ועל טוהר הנשק של היחידה הזו.
התמיכה העממית באלאור אזריה והקריאות לשחרורו היו רחבות ועוצמתיות. היו מפגינים, היו פעילים, היו שלטים ונישאו נאומים. העם השמיע קול ברור, אבל הקול הזה מעולם לא נספר ולא נחשב, ובטח לא הוגדר "קונצנזוס"
בדרך כלל אלה לוחמי שדה שחוטפים את האש. לאורך המלחמה הם הואשמו בביזה, בהשחתת בתים, אפילו בריסוס גרפיטי האשימו אותם. הם הואשמו בהפרת משמעת ובעטיית פאצ'ים משיחיים או לאומניים, ומפקדיהם מואשמים בנשיאת נאומים דתיים מדי. וכמובן, לעיתים, על לא עוול בכפם, הם הואשמו בירי מכוון על אזרחים או על שיירות אספקת סיוע הומניטרי, בהפגזה חסרת תוחלת של בית חולים, או בהתעללות סדיסטית בעצירים ביטחוניים.
בכלל, כשמדובר בפרצופו של החייל הישראלי כמפלצת, בתקשורת ובתרבות, זה לא אנשי 8200. באופן אירוני, אלה אפילו לא הטייסים. אלה לוחמי השדה. אלה החי"רניקים. המג"בניקים. כוח 100. הם אלה שמזוהים, תרבותית ותקשורתית, עם "האכזריות של הכיבוש" ועם "פשעי המלחמה".
"נז"א" צירף גם את 8200 לחברת הדחויים. לפתע העולם גילה, בזכות הבשורה מוונציה, שגם ביחידת הביון הכי מפורסמת בעולם יש "פושעי מלחמה". ובגלל מיצובה החברתי והכלכלי של היחידה, כמכון הכשרה מרכזי של אצולת ההייטק, ובשל המעמד הסמלי של היחידה באתוס ובמוניטין של ענף ההייטק הישראלי, הכתם הנז"אי משליך גם עליו, ולא רק על היחידה. פתאום מוכתמת הבועה המוגנת שמזוהה עם כל מה שטוב בישראל, ומבודלת בתודעה העולמית מכל מה שרע בישראל.
והפגיעה הזו, אני מרשה לעצמי להניח, הורגשה עמוק וכואב באגף החברתי שנהג למקם את עצמו בצד של "הטובים". בצד של תל אביב הליברלית, וחברות ההזנק, ודור הרילוקיישן והמעמד הבינוני־גבוה. ד"ר נירית בן־ארי כתבה על כך יפה ב"הארץ", והסבירה שהסרט עושה "השמדת ערך" ל־8200.
היא אף ציינה, לדעתי בצדק, שאילו הסרט היה עוסק בחיילי גולני מהפריפריה, הוא לא היה מגיע לכותרות הראשיות. וזה, לדעת בן־ארי, מה שמסביר את הקונצנזוס נגד הסרט: "החברה הישראלית הפנימה אילו מוסדות מייצרים הצלחה, יוקרה וניידות חברתית, ואותם אסור להכתים".
אלא שזו טעות אופטית. הרגש הספציפי הזה הוא לא נחלתה של כלל החברה הישראלית; הרגש הזה הוא נחלתה של השכבה החברתית שלראשונה מוצאת את עצמה נפגעת מהחרושת האנטי־ישראלית. בשביל הרבה מאוד ישראלים, הכעס על יוצרי "נז"א" מגיע מאותו מקום ישן ובסיסי של דאגה כנה לשמה הטוב של המדינה, ליוקרתו של צה"ל ולכבודם של הלוחמים והמשרתים. וזה לא משנה להם אם זה חיל האוויר או כוח 100, אם זה 8200 או לוחמי גולני.
כשמדובר בפרצופו של החייל הישראלי כמפלצת של "פשעי מלחמה" בתקשורת ובתרבות העולמית, אלה תמיד לוחמי השדה. החי"רניקים. המג"בניקים. כוח 100. לא 8200 ולא הטייסים
העובדה הפשוטה היא שהם תמיד כעסו. הם כעסו על "ואלס עם באשיר" ועל "חמש מצלמות שבורות". הם כעסו על פרסומים של שוברים שתיקה ועל עצומות של פרופסורים מישראל. העניין הוא שאת הכעס שלהם אף פעם לא ספרו ברצינות.
הם לא נחשבו מספיק משמעותיים כדי לפתוח מהדורות, להופיע בעיתונים ולהרעיד את המדינה. הטענות שלהם על מוסר הלחימה של צה"ל ועל הצורך הדחוף להגן על לוחמינו מעולם לא נתפסו כקונצנזוס. להפך - הם נתפסו כלאומנים, כחסרי השכלה שלא מבינים את תפקידה של התרבות, כאספסוף מוסת.
יש לזה קשר להודעתו החשובה והראויה להערכה של הנשיא הרצוג על מחיקת הרישום הפלילי של אלאור אזריה. משום שהתמיכה העממית באזריה, והקריאה הציבורית לשחרורו כשהיה במעצר ובמאסר, היתה רחבה. היא שיקפה ביקורת עמוקה על מוסר הלחימה הרשמי של צה"ל, זה שמוכתב מלמעלה, מבין כותלי האקדמיה, והיא ביטאה תסכול על היחס הממסדי ללוחם, גם אם שגה.
הייתי איתם, לפני כעשור, בהפגנה למען שחרורו של אזריה בכיכר רבין בתל אביב. היו גם כלי תקשורת. היו מפגינים, היו פעילים, היו שלטים ונישאו נאומים. העם, או לפחות חלק ממנו, השמיע קול ברור. אבל הקול הזה מעולם לא נספר ולא דווח ברצינות, ובטח לא הרעיד את המדינה. גם היום האליטה הצבאית והביטחונית מנוכרת לרגש העממי סביב אזריה, מתבצרת באטימותה, ומסרבת להבין את המשמעות החברתית והערכית שמשתקפת ממנו.
ובתפקיד אלאור אזריה: 8200
האליטות בישראל הפגינו ניכור כלפי התמיכה העממית באזריה, בדיוק כפי שהן גילו ניכור כלפי התמיכה הציבורית בלוחמי כוח 100. למעשה, אזריה וכוח 100 ממלאים עבורן פונקציה זהותנית מובהקת: הם אלה שמאפשרים להן להחצין את בידולן החברתי והתרבותי מהסנטימנט העממי. "נז"א" שמט את השטיח מתחת לרגליהן, ולפתע האליטות הקוסמופוליטיות של ישראל מוצאות את עצמן בתפקיד אלאור אזריה וכוח 100.
אז לא, הכעס על יוצרי "נז"א" לא מבטא קונצנזוס, משום שלא כולם כועסים על הסרט מאותה סיבה. להפך - אל תתפלאו אם החשש הגדול להיתפס בעולם כ"פושעי מלחמה", כמו אלאור אזריה או כוח 100, יביא את אותן קבוצות להקצין את המעורבות שלהן בשיח האנטי־ישראלי בעולם.
אבל צבא החברים של אלאור והמפגינים למען כוח 100 - כלומר עמך ישראל, אם מותר להשתמש בביטוי הזה - יהיו שם תמיד כדי להגן על שמם הטוב של לוחמי צה"ל, להפגין למענם ולהיות בצד של הצבא. הם יעשו את זה בלי תנאים, בדיוק כפי שהם עשו את זה למען אלאור אזריה לפני עשר שנים. אשרי הצבא ואשרי העם שיש להם אספסוף כזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו