על הרצון להשתייך, ועל האומץ להרחיב את מעגל האחריות

הרשו לי לנסח את השאלה. כיצד אנשים טובים, משכילים ואוהבי הטוב מוצאים את עצמם מגינים על דברים שקשה, אם בכלל אפשר, להגן עליהם?

מה שמפליא אינו עצם הטעות, שהרי כולנו טועים. מה שמפליא הוא המהירות שבה הם נחלצים להגן על התנהגות שאינה ראויה, כל עוד היא לכאורה באה מן המעגל שלהם. הולך ונעלם אותו רגע השקט, שבו אדם אומר לעצמו: אולי הפעם לא. אולי דווקא משום שאני שייך איני יכול להצדיק הכל.

אני לא חושב שמדובר בתופעה של מחנה פוליטי כזה או אחר. נדמה שזהו אחד המנגנונים האנושיים העמוקים ביותר. האדם אינו רק יצור חושב, האדם הוא גם יצור שמבקש "שייכות". כולנו רוצים לדעת מי "ההם" ו"ההן" שעליהם נוכל לומר "אנחנו"? ומי הם אלה שיאמרו עלינו שאנחנו "משלהם"? לעיתים קרובות הצורך הזה חזק אפילו יותר מהרצון להיות צודקים.

הרמב"ם ניסח את הנטייה הזאת בפשטות מבריקה: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו". מקובל לחשוב שהוא התכוון להדריך את הקוראים לבחור להם סביבה טובה לחיות בה. בשנים האחרונות אני מקשיב למילים הללו כהזמנה להתבוננות נוספת על הפוליטיקה הישראלית. העובדה שבני אדם מושפעים מהמעגלים שאליהם הם שייכים עלולה לעוור את העיניים, אבל אפשר וראוי להפוך אותה למניע לפעולה מוסרית. כלומר, השאלה אינה רק החיפוש אחר השייכות הקהילתית או הלאומית, אלא באיזו דרך נצליח להגדיר את תחושת ה"השתייכות" במונחים של "אחריות". 

השתייכות זו אחריות

וכך אני מוצא את עצמי מהרהר על דמותו הייחודית של נתן הנביא. דומים עלי מרבית נביאי ישראל כבודדים שעמדו מחוץ למחנה. אליהו, עמוס או ירמיהו מתוארים בתנ"ך כנביאים שהגיעו מבחוץ, אולי אפילו מרחוק, כדי להטיח בעם או במלך את הביקורת הקשה שלהם. אבל נתן הנביא שונה מהם - הוא הגיע מקרוב, עד כדי כך שאפשר לתאר אותו כ"נביא החצר". הוא מלווה את המלך ברגעיו הגדולים, שותף להבטחה על בית דוד, ועל פי מסורת חז"ל הוא גם מי שנבחר לתעד את תולדות מלכות דוד.

השאלה אינה אם אנחנו רוצים להיות "שייכים", אלא איזה סוג של "השתייכות" אנחנו מבקשים לבנות: שייכות המבוססת על צייתנות, או שייכות המבוססת על אחריות?

אך בדיוק מהמקום הזה הוא דמות מרתקת כל כך. כאשר דוד חוטא בפרשת בת שבע ואוריה, הוא בוחר שלא לשתוק. הוא נשאר בחצר, ניגש אל המלך ומספר לו את המשל המופלא של כבשת הרש. רק כאשר דוד בעצמו פוסק את דינו של האיש העשיר, הוא אומר את שתי המילים שהפכו לאחד מרגעי השיא של המחשבה הפוליטית המקראית: "אתה האיש".

כמה אומץ צריך בשביל הרגע הזה. כי בהתייצבות הזאת נתן הנביא הופך להיות מורה לדורות, המלמד את המשמעות העמוקה של ה"שייכות". הוא לא בוחר לומר את האמת למרות העובדה שהוא שייך למעגל הפנימי, אלא דווקא משום שהוא שייך אליו. נתן הנביא יודע שהקרבה אל המלך אינה פוטרת אותו מהאחריות, אלא מטילה עליו אחריות גדולה יותר. בשבילו תחושת השייכות אינה מחייבת שתיקה אלא אומץ להתייצב. זהו אחד הרעיונות הפוליטיים העמוקים ביותר שהמקרא הוריש לנו.

השאלה אינה אם אנחנו רוצים להיות "שייכים", אלא איזה סוג של "השתייכות" אנחנו מבקשים לבנות: שייכות המבוססת על צייתנות, או שייכות המבוססת על אחריות?

נדמה לי שזו גם אחת השאלות הגדולות של החברה הישראלית כיום. כולנו חיים בתוך מעגלי שייכות: משפחתיים, קהילתיים, מקצועיים, דתיים ופוליטיים. המעגלים האלה מעניקים לנו זהות, ביטחון, ואולי גם משמעות. אבל לעיתים הם גם מציבים בפנינו פיתוי גדול להגן על ה"שלנו", לדחות כל ביקורת, מפני שאנו חוששים מכל איום על עצם ההשתייכות. ועל כן אני מבקש להציע הגדרה אחרת של שייכות, בהתאם למעגל האחריות שאני מקבל על עצמי. מעגל האחריות כולל את כל מי שעלול להיפגע ממעשיי או ממחדליי, וכל אדם העומד לפניי וזקוק לי. אחריות אמיתית אינה רק להגן על הקרובים אלי, היא גם למנוע מהם לטעות, או לפחות לא לשתף פעולה עם טעותם.

להרחיב את המעגל

מאז 7 באוקטובר נעשתה השאלה הזאת חריפה במיוחד, שכן ראינו גילויי השתייכות מעוררי השתאות, ראינו אנשים ונשים שיצאו להציל זרים, התגייסו למען קהילות שלא הכירו, משום שהם הרחיבו את גבולות ה"אנחנו" שלהם באופן מעורר השראה. אבל במקביל ראינו גם עד כמה מהר אנחנו חוזרים להתחפר בתוך המחנות שלנו, ועד כמה קשה לנו לשאת ביקורת כאשר היא נשמעת מבפנים. מוטל עלינו לומר: "חברה בריאה אינה מבקשת לבטל את השייכות - היא מבקשת שמעגל האחריות יהיה רחב ממעגל השייכות".

המבחן האמיתי של השייכות הקהילתית, המגזרית, הפוליטית, לא יהיה רק הלכידות הפנימית, אלא גם הנכונות לשאת אמת וביקורת מבלי לחוש בהן בגידה. המשמעות העמוקה של השייכות תהיה הנכונות לשאת בערבות הדדית ובאחריות למעשיו של הזולת, שמעבר לביטוי הזה של נאמנות. ובווריאציה על לשון חכמים: "שנזכה להיות מתלמידיו של נתן הנביא".

פרופ' חנוך בן פזי, המחלקה לפילוסופיה יהודית, אוניברסיטת בר־אילן