נתניהו וגולדה כמו דוד המלך: על מה המנהיגים שלנו צריכים לבקש סליחה?

המנהיגים שלנו מדברים על פיוס לאומי, אך מעולם לא הבינו שראשיתו בבקשת סליחה. ממלחמת יום הכיפורים, דרך אוסלו וההתנתקות, ועד לטבח 7 באוקטובר: החברה שלנו בוגרת דייה כדי לכבד מנהיגים המודים בטעות, ולא רק חזקים לכאורה שלעולם אינם טועים.

ואולי בכלל הכל היה פשוט יותר אם בנימין נתניהו היה מתייצב מול הציבור ומבקש סליחה. סליחה ברובד הכי בסיסי ומתבקש. סליחה שיהודי מבקש ביום הכיפורים, כי קודם וראשית לכל, האסון הזה לפני שלוש שנים קרה במשמרת שלו, וגם המפקדים שכשלו היו "שלו", מכיוון שלא דאג להחליפם. וזה עוד הרבה לפני הקונספציה, וחמאס שמורתע ומוחלש כביכול. רק סליחה, לא יותר מזה. ייתכן שזה היה עושה טוב, אפילו לנתניהו, שאחרי הכשל הנורא דווקא היטיב לתפקד ולהנהיג.

הסליחה היא המצאה יהודית. תרבויות אחרות העתיקו אותה מאיתנו. יום הכיפורים הוא המאני־טיים של הסליחה, בין אדם לחברו, בין אדם למקום, ועכשיו רצוי גם שבין מנהיג לעמו. אחד ההוגים היהודים הגדולים בדורנו, הרב יונתן זקס ז"ל, העיר שהסליחה היא אחד הרעיונות הרדיקליים ביותר שעלו אי־פעם במחשבת המוסר האנושית: "היא משחררת את היחיד מנטל עברו, ואת האנושות מהחד־כיווניות של ההיסטוריה".

תארו לעצמכם שלא רק נתניהו היה זורם עם "הרעיון הרדיקלי" הזה. היתה לנו שורה של מנהיגים שמחדלים קולוסאליים התרחשו במשמרת שלהם, וגם הם מעולם לא ביקשו סליחה. גולדה מאיר ומשה דיין הלכו הביתה בבושת פנים אחרי המחדל שהביא עלינו את מלחמת יום הכיפורים, אבל מעולם לא חשבו לבקש מהציבור מחילה. הם ראו במלחמה טרגדיה, אבל לא חשבו שהם נושאים באחריות המוסרית והפוליטית להפתעת אוקטובר, ל־2,656 החללים ול־301 הלוחמים שנפלו בשבי.

גם האחראים לאסון אוסלו, ולהכנסת ערפאת ומחבליו אל תוך ביתנו (פרס וחבורתו) מעולם לא התנצלו בפני הציבור על הטעות האיומה שהביאה עלינו את האינתיפאדה השנייה, אוטובוסים ומחבלים מתפוצצים, יותר מ־1,000 הרוגים, טראומה לאומית ואישית נוראה, ומחדל שהעניק לחבורת הרוצחים מתוניסיה נשק וטריטוריה שעדיין מאיימים עלינו. אחדים מהם, כמו יוסי ביילין, מתעקשים שאוסלו היה רעיון טוב, ושהטעויות לא היו שלהם אלא של ממשיכיהם. הם תולים את הכישלון במציאות ובתנאי השטח שהשתנו, שסירבו, מעשה שטן, ליישר קו עם ציפיותיהם, וכלל אינם קולטים שזו בדיוק טעותם: חוסר היכולת לקרוא נכון את ההווה, ועיוורון מוחלט בנוגע לעתיד.

עיוורון ורוד

לימים, במוצאי יום כיפור אחד לפני 15 שנה, התבשרנו על עסקת שליט. חבורת מרצחי סינוואר ששוחררה בעסקה הזאת (1,027 מחבלים תמורת חטוף ישראלי אחד) הקימה את עיר הטרור הגדולה בעולם, ו־12 שנה אחר כך תכננה וביצעה בנו טבח מפלצתי וחטיפה של 251 בני אדם.

נתניהו, שאישר את העסקה, לא עמד בלחץ הציבורי, ולכישלונו היו שותפים גם ראש שב"כ דאז יורם כהן וחלק מראשי מערכת הביטחון. לאיש מהם לא היה די אומץ להתייצב מול הציבור ולומר: סליחה, טעינו, נתקן.

זה לא קרה גם בהתנתקות של שרון, שעד היום מניעיה לוטים בערפל. גירוש קטיף והריסת אחד המפעלים הציוניים המפוארים שהוקמו כאן הניחו תשתית להקמת מדינת חמאסטן מדרום לנו, הגדילו מאוד את פוטנציאל האיום, הפגיעה וההרס של חמאס, והעצימו את יכולות הטרור שלו. ההתנתקות הביאה לחפירת עזה תחתית, להקמת צבא טרור עם רבבות לוחמים ולהברחה ולייצור של אמל"ח, טילים ורקטות בכמויות דמיוניות. אנשי פורום החווה המפורסם, ובהם שני בניו של שרון, גלעד ועמרי, ומנהל לשכתו דב ויסגלס, מעולם לא הביעו חרטה. הם מגינים על ההתנתקות אפילו היום, נתלים בנסיבות שהשתנו ומתעלמים מכך שהקונספציה שהולידה את המהלך נכשלה בהערכת העתיד, דווקא משום שלקתה ב"עיוורון ורוד".

המכנה המשותף לכל האירועים הללו הוא כישלון קשה בהבנה ובקריאה של המציאות, בהווה ובעתיד, בפרט של יכולות וכוונות האויב. המכנה המשותף השני הוא היעדר הסליחה שמנהיגים אחרים בעולם, בסיטואציות לא פחות קשות, הבינו עד כמה היא חיונית: קנדי שביקש סליחה על הפלישה הכושלת לקובה, והקנצלר וילי ברנדט שביקש מחילה על פשעי הנאצים בשם העם הגרמני; ראש ממשלת יפן קואיזומי, שהיכה על חטא פשעי ארצו במלחמת העולם השנייה, או ראש ממשלת אוסטרליה, קווין ראד, שהתנצל על שנים שבהן ממשלות אוסטרליות קרעו בכוח ילדים אבוריג'ינים מהוריהם.

הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי

נכון שאף אחד מהאירועים הללו לא דומה לסיפור חיינו כאן. ובכל זאת, שם זה קרה, בעוד אצלנו הסליחה, שיכולה להיות חלק מתהליך של ריפוי ואיחוי קרעים בחברה, נתפסת כחולשה. מנקודת המבט של מנהיגינו, הודאה בטעות היא התאבדות פוליטית או הזמנה לגרדום הציבורי. מנהיג שמתנצל אינו נתפס כמוסרי, אלא כהססן וכחלש.

זו טעות. החברה הישראלית בוגרת דייה כדי לכבד מנהיגים מוסריים, ולא רק חזקים לכאורה שאינם טועים לעולם. היא זקוקה להנהגה שלא רק מדברת גבוהה על פיוס לאומי ואיחוי קרעים, אלא מבינה שאין פיוס בלי בקשת סליחה על טעויות קשות שהותירו פצעים פתוחים בבשרנו. במקום לנהל מדינה כמו חברה עסקית שבה שגיאה בחישוב סיכונים נפתרת בהפקת לקחים טכנית, אנו זקוקים למנהיגים שמסוגלים לשים את הכאב של הציבור לפני האגו והצרכים הפוליטיים שלהם.

אלא שבישראל, ככל שהמחדל גדול יותר וההנהגה בכירה יותר, כך הסליחה מתרחקת. זאת אף על פי שהיהדות דורשת וידוי והכאה על חטא גם משכבת ההנהגה. יתרה מכך: ההלכה היהודית אף התקינה קורבן חטאת מיוחד, "פר הֶעְלֵם דבר של ציבור", שהנהגת העם בימי קדם, הסנהדרין, נדרשה להביא אם טעתה בהחלטותיה וכתוצאה מכך הכשילה את הציבור. זהו גם האתוס שהציב דוד המלך (שמואל ב', כד) כאשר המיט מגפה על העם, ובמקום לחפש תירוצים התייצב מול אלוקיו וזעק: "הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי".

ההתחמקות מסליחה מנהיגותית, אז כהיום, מונעת מפצעים לאומיים פתוחים להגליד, והם ממשיכים לדמם שנים אחרי שהאירוע הסתיים. היא חושפת עיוות בתפיסת המנהיג את עצמו, שלא פעם מערבב בין ויכוח על העבר לבין כתיבת נרטיב שיבטיח את מקומו בהיסטוריה. מנהיגים כאלה מפריטים למעשה את חשבון הנפש ומותירים אותו רק לכפופים להם, ולנו, האזרח הקטן. אלא שהכרה בטעות אינה בהכרח תחילת הסוף של המנהיג; לעיתים היא פשוט תחילת התיקון, שלו ושלנו.