השקתה של מפלגת "עמך ישראל" בראשות תא"ל (מיל') עופר וינטר, וסגירת הרשימות הסופית לקראת הבחירות, חשפו את אחת האנומליות המרתקות בפוליטיקה הישראלית של עידן פוסט 7 באוקטובר. השאלה הגדולה המרחפת מעל מערכת הבחירות הזו היא פשוטה, כמעט פסיכולוגית: איך זה יכול להיות שיש קונים למי שמציע ללכת בלי ביבי, אבל למעשה להרגיש עם ביבי?
כדי להבין את התופעה, יש לצלול אל המצב הפוליטי והחברתי שנוצר בשנים האחרונות. ההצבעה לווינטר אינה הצבעה רציונלית־אידיאולוגית גרידא; היא הצבעה רגשית מובהקת עבור בוחרים שגמרו אומר בדעתם להעניש את נתניהו והליכוד על מחדלי השלטון, אך עדיין מפוחדים עמוקות ממעבר מפורש לצד השני של המפה הפוליטית.
נכון להיום, ניכר כי וינטר שואב את האלקטורט שלו מהירך הצרה והרגישה של אנשי ימין מאוכזבים: הליכוד נתפס בעיניהם כאחראי לקונספציה, איתמר בן גביר מסומן כסהרורי, ואילו אביגדור ליברמן מזוהה לחלוטין עם גוש השינוי. וינטר מספק להם מקלט אלקטורלי מושלם - מחאה ללא אשמה.
>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<
>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<
לצד המיאוס המדיני, קהל היעד הזה מורכב ברובו מאנשי מעמד הביניים היצרני והמשרת. מדובר בבוחרים שמרגישים כי נתניהו הפקיר את ביטחונם האישי ואת כיסם הכלכלי לטובת שותפיו הקואליציוניים, בעוד הם ממשיכים לשאת בנטל המילואים והמיסים לבדם.
עבורם, תדמיתו הציבורית של וינטר כמפקד שטח נחוש מציעה פטריוטיזם נקי ולא מתנצל. הם רואים בו אלטרנטיבה שפויה, כזו המאפשרת להם להישאר נאמנים לערכי המחנה הלאומי מבלי להרגיש שותפים למה שהם תופסים כהשחתה של מוסדות המדינה.
אולם האבסורד הגדול מתחדד לאור הצהרתו המפורשת של וינטר כי ימליץ לנשיא להטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה. מנהלי הקמפיינים בליכוד ניצבים כעת בפני התלבטות אסטרטגית אדירה, והשאלה הראשונה שעליהם לשאול את עצמם היא מהו אפיון המצביעים של וינטר, ומה היה כיוון ההצבעה שלהם אלמלא וינטר היה מתמודד, ובהתאם לכך להחליט אם להתנער מווינטר ולתקוף אותו כמי שמסכן את גוש הימין ומפצל קולות, או שמא לחבק אותו מתוך הבנה שהוא משמש "רשת ביטחון" ימנית, המצליחה לאסוף קולות שאלמלא הוא היו נוטשים את הגוש, בוחרים באלטרנטיבות מחוץ לגוש נתניהו או פשוט נשארים בבית.
מנגד, עבור מפלגות גוש השינוי, ובעיקר עבור גדי איזנקוט, מפלגת וינטר אינה איום, אלא הזדמנות אמיתית ובלתי חוזרת להגיע לאלקטורט חדש לחלוטין. למעשה, וינטר כבר עשה עבורם את חצי העבודה. העובדה שתומכי "עמך ישראל" הפנימו את המסרים שווינטר ואנשיו חוזרים עליהם ללא הרף, שלפיהם מה שהיה לפני 7 באוקטובר לא יהיה עוד, וכי יש צורך בהחלפה מוחלטת של הדמויות בהנהגה, היא הפעימה הראשונה של שינוי תודעתי עמוק יותר.
אלא שהמחשבה הזו לא יכולה להישאר תיאורטית; צריכה להיות לה תוצאה פרקטית בקלפי. כאן נכנסים לתמונה איזנקוט ואנשיו. יש להם מספיק זמן עד ליום הבוחר כדי לנהל קמפיין ממוקד מול אותו אלקטורט ימני מתלבט, לגרום לו לחצות את הרוביקון ולהוביל אותו לבצע את הפעימה השנייה והמתבקשת: הבנה שהחלפת דמויות פירושה החלפת השלטון בפועל, ולא הצבעת מחאה שחוזרת בסוף כבומרנג לחיקו של נתניהו.
גורל הבחירות הנוכחיות, ובעקבותיו גורל המדינה כולה, לא יוכרעו הפעם במגרש הביתי של הגושים הקלאסיים. הם יוכרעו בהתאם ליכולת של אנשי גוש השינוי לזהות את המרחב שפתח עבורם וינטר מימין, להיכנס דרכו ולהשלים את מלאכת השכנוע האסטרטגית במרחב שבין הרגש לבין פתק ההצבעה הפרקטי.
עו"ד נועם לאור הוא המשנה לראש לשכת עורכי הדין לשעבר וחבר הוועדה למינוי שופטים צבאיים לשעבר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו