אשליית השקט מסוכנת יותר מזירה פתוחה

במבט על השנה שהסתיימה חשבון הנפש הישראלי מתקשה להשלים עם זירות המלחמה שנותרו פתוחות. הציפייה לסגירת הזירות מגיעה מהרצון הטבעי של האדם להבטיח מציאות חיים יציבה ופטורה מחרדות ומדאגות ליום המחר. בציפייה זו ממוקדת תפילת ראש השנה כפי שהתגבשה מאות שנים במסורת עדות ישראל. במשמעות המיוחסת לראש השנה כיום הדין חוזרת ומודגשת בתפילה מידת הארעיות של כל תנאי הקיום הנדרשים לחיי אדם, חברה ומדינה. כנאמר בתפילת מוסף: "ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע; ובריות בו יִפָּקְדוּ להזכירם לחיים או למוות, מי לא נפקד כהיום הזה".

היקום כולו תלוי ועומד ביום הזה למשפט בורא עולם. המסר המחריד הזה מהדהד בהפטרת היום הראשון, בתפילת חנה: "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה... השם מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם..." - הכל פתוח לשינוי, בתקווה לעני שיוכל להתעשר ובחרדה לעשיר שמא יתרושש.

המבט הזה מטלטל את יומרת האדם להבטיח בכוחו את תנאי העתיד מול אימת הגורל. הכרה בארעיות הבסיסית של כל מה שקיים ומוכר מציבה מסגרת התייחסות אחרת לתלונות על זירות המלחמה הפתוחות. כאשר הכל ממילא פתוח לאקראיות הגורל, גם זירת מלחמה שנראית כאילו נסגרה יכולה מחר להיפתח במפתיע. במבט הזה, דווקא בזירה שכביכול נסגרה טמונה סכנת השאננות.

מה מלמדת ההיסטוריה

ראוי לבחון מתי בכלל הצליחה מדינת ישראל לסגור זירת מלחמה באופן שהבטיח לה יציבות. זה לא קרה אחרי מלחמת ששת הימים עם מלחמת ההתשה שפרצה מייד אחריה בכל הזירות. זה במידה מסוימת הצליח להתקיים אחרי מלחמת יום כיפור בהסכמי הפרדת הכוחות של קיסינג'ר בסיני ובגולן. זה נבע באותה עת משיווי משקל של סדר עולמי זמני שיצרה המלחמה הקרה. אבל זה ממש לא קרה במלחמת לבנון הראשונה. לעומתה, במלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בתוך חודש במצג של סגירה מדינית, היה טמון זרע פורענות. למרות השקט היחסי שקיבלו יישוביי הצפון, חיזבאללה ניצל את המצב להתעצמות חסרת תקדים לקראת המלחמה הבאה.

את החלטת האו"ם 1701, שהגבילה את נוכחות חיזבאללה מדרום לליטני, לא היה כוח שיאכוף - לא צבא לבנון, לא כוח האו"ם וגם לא צה"ל, שחשש מהסלמה שתפר את השקט. בהכרה הזו אפשר לגלות יתרונות דווקא בזירת מלחמה שנותרת פתוחה.

ב־7 באוקטובר למדנו עד כמה אשליית הסגירה של זירת מלחמה יכולה להיות מסוכנת. כאשר הכל סביב משתנה ואף נתון לשינויים בלתי צפויים, מסוכן להנהגת מדינה וצבא להתנהל בתודעה כוזבת, כאילו המציאות מתקדמת על מסילה יציבה הנתונה לחיזוי ושליטה.

האמון במדינה ושברו

בתקלה שהביאה בשבוע שעבר לסגירת מפעלי ההתפלה טמון שיעור חשוב להכרת מגבלות המענה המדעי־טכנולוגי. התחושה הרווחת היתה שעם פיתוח יכולות ההתפלה נגאלה מדינת ישראל ממצוקת המים וחרדת הרעב המוכרת בארץ כנען עוד מימי אברהם. כאילו הסתיימה בארץ הקדושה התלות עתיקת הימים במטר השמיים ובחסדי האל. היתה זו תקלה מפתיעה, שנבעה מפגעי טבע בלתי נשלטים. השבתת ההתפלה איימה להשמיד בתוך יומיים את כל היבול החקלאי בנגב המערבי ולהטיל את כל מדינת ישראל מחדש למחסור במים ובמזון.

זה היה שיעור גדול למגבלות הבשורה המודרנית המבטיחה לאדם כי ככל שיובל על ידי תבונתו ועל ידי מומחים אחראיים במדינה מתוקנת, תהיה בידו מידה משמעותית של ראיית הנולד ושליטה בתנאים ההכרחיים לקיומו.

בדיוק בנקודה זו כרוכה עוצמת הטלטלה שאליה הושלכה החברה הישראלית ב־7 באוקטובר 2023. לנוכח גודל האסון, יש בהחלט מקום לתסכול ולתחושת הנטישה שחשו אזרחים בגילוי אוזלת ידם של הצבא והמדינה. ובכל זאת, במבט ריאלי, כדאי להזכיר שגם מדינות מודרניות מתוקנות נכשלות פעם אחר פעם בעומדן נוכח אסונות המוניים כדוגמת הצונאמי ביפן, סופת קתרינה בניו אורילינס בארה"ב, או מתקפת 11 בספטמבר.

המכנה המשותף לכל אירועים אלה הוא משבר הציפיות שהם מחוללים מתוך גילוי הפער בין ההבטחה שנתנה המדינה המודרנית לשלוט באמצעות התבונה והמדע גם בשרירות האקראית של הטבע או בהתפרצות המלחמה, לבין המציאות הארצית הממשית, הנותרת פתוחה להפתעות. לכן, הפתעות מודיעיניות בתחום הביטחוני כה מטלטלות ומובילות בדרך כלל אל ועדות חקירה: הרי הפקדנו גורלנו בידי מומחים אחראיים "רואי נולד", ואם אלה נכשלו אין זה לכאורה אלא מתוך כשל רשלני שיש לאתרו ולטפל בו.

אשליית השליטה

הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו, בספרו "המרחב הביקורתי" (שיצא לאור ב־1984 והקדים את זמנו), עסק במשמעות התאונה הגדולה לאדם המודרני. הוא תיאר כיצד החשיבה הרציונלית־מדעית ביקשה להשיג שליטה בעולם התופעות, ביומרה לשלוט גם בבלתי ניתן לשליטה. אולם ההליכה שבי אחר ההבטחה היומרנית של הטכנולוגיה והמדע תביא לדבריו עד לכדי תאונה רחבת ידיים, "תאונה אינטגרטיבית", שתשנה לא רק את תפיסת האדם את הטכנולוגיה, אלא גם תביא אולי לסיום החשיבה המודרנית.

מובן שהוא אינו מטיף או מייחל לתאונה מסוג זה. אלא שהראייה הפסימית שלו באשר לתפקידה ולמרכזיותה של הטכנולוגיה בבניית היכולת לשלוט באמצעותה במכלול פעולות האדם והטבע הובילה אותו להעריך כי האנושות בדרכה לחוות תאונה מסדר גודל שלא נודע עד כה. להערכתו, בעולם המעצים את תלותו ברשת זיקות רשתיות גלובליות גדל הסיכוי כי לתאונות המתרחשות במקום אחד תהיה השפעה על מקומות רבים אחרים, גם ללא קיום זיקה פיזית גלויה וישירה ביניהם. זה, לדוגמה, מה שמתרחש בחודשים האחרונים בזיקה הגלובלית בין הלחימה במצר הורמוז לבין הטלטלה הכלכלית הגלובלית שהיא מחוללת.

בנסיבות משבריות אלה ציפיותיו של אדם מודרני מהמדע ומהמדינה מוצאות עצמן נחבטות מול המציאות המתריסה, עד כדי לעורר גם באזרחי המדינה המודרנית ספק עמוק באשר ליכולתה של המדינה לממש את שהבטיחה.

במלחמה נגד איראן גם ארה"ב כמעצמה עולמית מתמודדת עם דעיכת הסדר העולמי הישן, זה שהתייצב לאחר מלחמת העולם השנייה ומאז נמוג והולך. בינתיים, בשנה שחלפה, לא מסתמן סדר עולמי חדש יציב. במציאות זו של אי־ודאות גלובלית, לחרדת האדם העתיקה הטמונה בתפילות ראש השנה מצטרף השנה ממד אקטואלי ממשי, המייחל לבשורה - ולמרות הכל מאמין בתקווה טובה.