מה באמת מפריד בין הימין לשמאל בישראל? פחות ממה שחשבתם

ביום שלישי השבוע הוצא אישור פורמלי לניתוק הקשר שבין המערכת הפוליטית הישראלית לבין העם היושב בציון. רשימת המפלגות שהוגשה לבחירות התיישרה בצייתנות עם שני גושים פוליטיים, המתיימרים לצייר שני מחנות מקוטבים. כאילו יש בתוכנו שתי השקפות עולם שונות, שמיוצגות על ידי הרשימות שמתארגנות להן יחדיו. אבל למרות הלמות התופים של שני המחנות אין לחלוקה הזו שחר. היא מבטאת לא יותר מטרגדיה פוליטית, שהפכה לטרגדיה לאומית. כי המערכת הפוליטית־מנהיגותית שהתגבשה כאן לא מייצגת את החברה הישראלית, וחמור מזה - היא קורעת אותנו מבפנים. במקום שתחבר את הרוב המוחלט של הציבור, בהתאמה לערכים המשותפים שלו, במקום שתאמץ כוחות למשימות הלאומיות האדירות, היא מפלגת ומרעילה. 

עד כמה לא מדובר במחנות אמיתיים, קחו כדוגמה את מפלגות וינטר וליברמן: האחד נשבע אמונים לקואליציית ביבי, והשני חרט על ליבו - לעולם לא ביבי. אבל גם במשקפת לגילוי גלקסיות לא תמצאו בדל שוני אידיאולוגי בין המפלגות. במיוחד אחרי שווינטר התחייב פומבית שלא להיכנס לקואליציה ללא חקיקת חוג גיוס שוויוני.

מנגד, אין דבק אמיתי בתוך הגושים עצמם. למשל ב"גוש השינוי" - מה הקשר בין דן אילוז, איש הימין הדתי מ"ישראל ביתנו", לגבי לסקי, אשת השמאל הקיצוני מאוד מ"הדמוקרטים". ומה הזיקה בין נפתלי בנט, המתעקש שהוא נותר בימין ומתנגד למדינה פלסטינית, לבין נעם תיבון, מספר 6 במפלגתו, שרוצה לתת מדינה לחסידי ערפאת.

ובמחנה הנגדי - מה בין יוסף חדאד מ"עמך ישראל" למנהיגי הסרבנים, גולדקנופף ודרעי. או בין הגיבור פצוע המלחמה אלישע מדן ששוריין בליכוד למחוללי מרד המשתמטים החרדי. דווקא חדאד, מדן והרבה אחרים מהליכוד ושות' קרובים בהרבה להשקפות מרבית מועמדי בנט, איזנקוט וליברמן מאשר לאלו של חבריהם ל"גוש" - החרדים.      

אובססיית נתניהו

שלילת נתניהו היא הגורם המאחד של גוש האופוזיציה, והיא נעוצה בצדק במעשיו שלו עצמו: מההתנהלות הכללית שלו ועד מחדל 7 באוקטובר, מההתנערות מאחריות ועד מניפולציות האשמת כל האחרים. שלא לדבר על הפרת ההתחייבויות שלו כלפי שותפים כמו בני גנץ. אכן, לו היו לראש הליכוד קורטוב של יושרה, אחריות לאומית, אפילו כבוד עצמי, הוא היה לוקח אחריות ופורש. 

אבל העובדה שהוא לא עושה כך אינה סיבה להתאבדות לאומית. צריך לכבד את המציאות שבה יש לנתניהו תומכים רבים, מרביתם אנשים וציונים טובים, וכל עוד הם מצביעים בעבורו זו הדמוקרטיה. דווקא במסגרת המגבלות הדמוקרטיות אסור להמציא מחלוקות שווא ולדחוף אותנו לעימות פנימי מסוכן. ואגב, קשה להבין כיצד איזנקוט ומקורביו מעדיפים לאמץ את בלוף סגלוביץ' ולחבק את רע"מ האנטי־ציונית במקום להתחבר לאחים מהליכוד ולווייניו.

בכלל, ההתנהלות הפסולה של נתניהו לא יכולה להצדיק המצאת שני מחנות שקורעת אותנו לגזרים. במיוחד כאשר כל אחד מהם חותר לבסס ברית פוליטית עם גורמים אנטי־ציוניים מסוכנים, שאסור להקנות להם עמדות הובלה לאומיות. לא המפלגות החרדיות מכאן ולא המפלגות הערביות, גם לא זו של עבאס, מכאן. וגם יאיר גולן ורוב חבריו, עדיף שיורחקו מהנהגת המדינה.

הטרגדיה מתחדדת כשמבינים שברוב המחלוקות הגדולות - מגורל עזה ועד מערכת המשפט, מהכלכלה ועד גיוס החרדים - אין מחלוקת מהותית בין מרבית הישראלים הציונים. העמדות התקרבו מאז ההתפכחות מחזונות שלום השווא ומהלם 7 באוקטובר. כך גם לגבי ההבנה שנדרשות רפורמות לאומיות, גם במערכת המשפט, אבל לא החרבת יסודות המדינה. אבל למרות הקרבה האידיאולוגית, ראשי הגושים הפוליטיים מובילים לפילוג וקיטוב בשירות אינטרסים אפלים. פועלים בניגוד למה שנדרש עכשיו כדי לעמוד באתגרים הגדולים - חיזוק השורות הלאומיות, הרמוניה וערבות הדדית.

לכן מה שנותר לאחל לעצמנו לרגל ראש השנה הוא ששני הגושים הפוליטיים ינחלו כישלון מוחלט. זה של ביבי ושות' שלא יצליח לכונן רוב עם החרדים, וזה של איזנקוט־בנט שייכשל בהעמדת קואליציה צרה, לא עם עבאס ולא עם גולן־לסקי. ואם ייכשלו בתוכנית הקרב שלהם, אולי ייאלצו ללכת יחדיו, או לפחות להיכנס לסיבוב בחירות נוסף, שיאפשר העמדת מפלגות חדשות ובכל מקרה יוביל לפריצת המלכוד ההרסני של הפוליטיקה הישראלית. 

עדיין מאמנים את הרשות הפלסטינית

בצדק מוביל שר החוץ גדעון סער קו תקיף נגד ניסיון האונס של ממשלת הלייבור הבריטי, שמנסה לכפות עלינו התאבדות לאומית. סגירת הקונסוליה בירושלים, גירוש הנציגים הבריטים מפרויקט הבלוף של עזה, גירוש מאמני הגייסות של אבו מאזן - הכל במקום. רק מה שלא מובן הוא למה רק עכשיו ולמה מסתפקים בכך.

נתחיל דווקא בקונסוליה בירושלים, שהיא אחת משורה של קונסוליות זרות בעיר הבירה שלנו, המואמנות דווקא לרשות הפלסטינית מאז 1967 - חותרות תחת הריבונות והעצמאות שלנו. איך ייתכן שאנחנו מאפשרים את עצם הקיום של אלו בירושלים למדינות שמסרבות להעביר את השגרירויות שלהן למערב ירושלים, ובכך כופרות במעמד שלנו גם שם. ולא לשכוח - רוב הקונסוליות הללו מייצגות מדינות עוינות במיוחד, כמו ספרד, צרפת, בלגיה וטורקיה. אז למה רק בריטניה ולמה רק עכשיו?

בד בבד, מתוך צעדי הנגד מול בריטניה נחשפה לציבור העובדה שישראל ממשיכה לאפשר לגורמים זרים לאמן את הצבא העוין של אבו מאזן. הפליאה התחדדה דווקא השבוע, כאשר לראשונה הוציא שר הביטחון ישראל כ"ץ הודעה פומבית מוזרה נגד הצבא של אבו מאזן. הוא הודיע שצה"ל הונחה להיערך למלחמה כוללת ולסיכול מנהיגיה של הרשות הפלסטינית אם מנגנוני הביטחון שלה יפתחו במערכה נגדנו.

בוקר טוב ישראל (כ"ץ). מה בדיוק גרם לך ולבוס שלך, נתניהו, להודות לראשונה כי קיים צבא פלסטיני בלב הארץ שחורש נגדנו מזימות. שנים, גם באחרונה, אני ואחרים מזהירים מפני הצבא ההולך ותופח של אבו מאזן – שהגיע כבר לכ־60,000 חיילים. אלו מתאמנים במתארים התקפיים, ביו"ש ובמדינות זרות, אבל ישראל של נתניהו שותקת ונותנת הסכמה שקטה לכך. ביריחו, ביו"ש, במדינות זרות, לובשי המדים הללו מתכננים את התקיפה נגד האויב הציוני. ומעבר לעובדה שהרש"פ מפירה את הסכמי אוסלו בשיטתיות - בהסתה, בפעילות חתרנית בינלאומית - היא רומסת את התחייבויותיה גם בעצם החזקת הצבא הגדול וההתקפי הזה. כי מותר לה להחזיק "משטרה" בלבד, שמונה 24,000 שוטרים, המצוידים בנשק קל וכמה שריוניות. איך ייתכן שממשלת הימין הנחושה מאפשרת את כל זה?

>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<

>>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<

בשורה התחתונה, צעדי הנגד שכוננו השבוע פועלים בהחלט בכיוון הנכון, אבל הם מצומצמים ומהוססים מדי. עכשיו במיוחד חייבים לחזק יותר את ההתיישבות ולסגור כל אופציה למדינה פלסטינית בשטח. ובמקביל, להתחיל לקפל את עצם קיום הרשות הפלסטינית, ושהפרוגרסיבים בלונדון ובפריז יתפוצצו.