הכביש של אבא שלהם: המחאה שהשתלטה על המרחב הציבורי

יצא שאני מכיר את עמודי המתכת האלה, ואת המדרכה הזו, ואת בית הספר הזה שאליו צעדו בבוקר יום שלישי, ביום הראשון ללימודים, שני ילדיו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. זה בית ספר יסודי בטעם של פעם, בשכונה מזרח תל־אביבית שנותרה קהילתית וחמה, גם אחרי ג'נטריפיקציה אגרסיבית, וגם אחרי שנוספו לה מגדלי מגורים חדשניים וגבוהים.

הוא עוגן קהילתי, בית הספר הזה. זה בית הספר שבו גם אני הייתי תלמיד, עד כיתה ד'. ולכן אני יכול לדמיין את ההתרגשות שחווים כולם בדרך לבית הספר בפתיחת שנת הלימודים: תלמידים, הורים, מורים. חוץ מילדי משפחת אוחנה, שנאלצו לחלוף בדרכם על פני כרזות עם תמונה של אבא אמיר בעיצוב שטני ומאיים, בתוספת מילות שנאה, כמתבקש.

זו לא הפעם הראשונה שבה הם חווים גילויי שנאה, ויוצא שהם גם לא הילדים היחידים שמשמשים יעד לחיצי הארס של מכונת הרעל האמיתית שפועלת במרחב הישראלי; זו שבאירוניה שאין לתארה מכנה את עצמה "המחנה הדמוקרטי", "המחנה הליברלי", "מחנה התיקון" או "מחנה האחדות".

מי ירחם על ילדי הח"כ

זה אותו מחנה שראשיו מנהלים קמפיין פשיסטי - בחיי שאין מילה אחרת - לסגירת ערוץ 14 או להגבלת השימוש ברשתות החברתיות, כי אלה, לטעמם, פלטפורמות שמפיצות רעל. זה אותו מחנה שהאדמו"ר הרוחני שלו, אהוד ברק, הציע רק השבוע לנטרל רשתות חברתיות לפני הבחירות. אבל יוצא שפעילי המחנה הזה הדביקו את כרזות השנאה, שנועדו להפחיד, לבייש (שיימינג הלכה למעשה) ולייצר ניכור חברתי - כלומר לעודד חרם - כלפי שני ילדים בגיל בית ספר יסודי, שבמקרה נולדו לאבא שנבחר לכנסת מטעם מפלגה שהם לא מסוגלים לסבול.

לא רק ילדי הפוליטיקאים - הילדים של כולנו חיים בסביבה שמוצפת פרצופים חורשי רעה בשחור־לבן, עם אפקטים גרפיים מוגזמים וכיתובים מפחידים, בתעמולת "מחאה" אלימה שנספגת בתודעה ונצרבת בזיכרון

וכשאמיר אוחנה פרסם פוסט שבו הראה לעולם איך נראית בריונות פוליטית נגד ילדים - חבר בצוות התקשורת של הדמוקרטים, אמיר שפרלינג, הגיב בקור מקפיא: "רק התחלנו". במפלגה, לפי פרסומים, התנערו מהתגובה - אבל לא מהמעשה; ולעת עתה, לא ברור מי הגה בפועל את המבצע הנועז לפגיעה רגשית בילדיו של יריב פוליטי.

ברור שצריך להיות גס רוח, אלים, צר אופקים ולא הומניסט גדול כדי לתכנן, לבצע או לתמוך מרחוק בפעולות מחאה שמכוונות נגד ילדים. אני יודע שרבים במחנה הדמוקרטי ובגוש השינוי לא תופסים את עצמם ככאלה, ולפי התרשמותי, חברי הדמוקרטים וטיפוסים כמו שפרלינג עצמו סבורים שהם מופת של חמלה, תבונה ואנושיות. אבל מסורת של גזענות פוליטית ודה־הומניזציה שיטתית ליריבים הפוליטית גורמת להם להאמין, ובכן, שיעדי המתקפות שלהם הם לא בני אדם כמוהם. "אנשים אחרים", נדמה לי שקראו לזה פעם. אם אוחנה ושיקלי וגוטליב ונתניהו הם מפלצות "אוכלות מוות" - אזי גם ילדיהם הם לא לגמרי כמו "הילדים שלנו".

מפקיעים את הסביבה

אבל אני רוצה לשים את האצבע על עוד תופעה, ופעם אחת לרחם לא רק על ילדי הח"כ, אלא גם על העמודים האומללים שכוסו בכרזות הכעורות. ולמעשה, אני מבקש לצאת להגנתם של קירות הבניינים, עמודי התמרורים והרמזורים, תחנות האוטובוס, הצמתים והכיכרות, מעקות הגשרים, המדרכות והכבישים, ובעצם כמעט כל אובייקט במרחב הציבורי שלנו שהפך בעשור האחרון למשטח הציורים, הקשקושים, המדבקות, הגרפיטי והכרזות של ארגוני המחאה.

כל כך נרמלנו את הפגיעה במרחב הציבורי; כל כך התרגלנו לחסימות הצירים והכבישים, להפקעת הצמתים המרכזיים בכל מוצאי שבת (תופעה שמתחילה לחזור לקראת הבחירות), לשיבוש התנועה - שנעשינו אדישים לאופן שבו הופקע מאיתנו גם המרחב הציבורי הכי בסיסי. לאן שלא מסובבים את הראש, "אתה הראש, אתה אשם". איפה שלא פוסעים, נתקלים ב"מר הפקרה", "בוגד", "אוכלי מוות" ושאר גידופי רעל, והכל עשוי ברישול ובכיעור, תלוי באזיקונים על מעקות גשרים, מודבק עקום ובחופזה, בכמויות מופרזות, על עמודים, מרוסס בחוסר טעם על הקירות.

צדק לכבישים ולמדרכות

המילים והסיסמאות רעות ואלימות, העיצוב הגרפי גס וגועלי למראה, הביצוע המרושל שולט בכל. "רק התחלנו", כתב שפרלינג מצוות הדמוקרטים, מבלי לתת את הדעת שהרחוב הזה, שחבריו מטנפים ומזהמים בתעמולה הגסה שלהם, הוא לא של אבא שלהם. הוא לא שייך להם, וגם לא למחנה הפוליטי שלהם. הוא שייך לציבור שמתגורר שם, ושעובד שם, ושחולף שם בדרכו. ולא רק הציבור הזה שקוף לגמרי בעיניהם - שקופים בעיניהם גם עובדי התחזוקה וחזות העיר, שצריכים לנקות, לשפשף, למרק ולהתמודד עם הפסולת שהם משאירים אחריהם. כי הם "רק התחילו".

מחאות קפלן, ולפניהן "קריים מיניסטר", ולפניהן "בלפור" - הכל הרי מגיע מאותו בית יוצר רעיוני, וממומן מאותם כיסים, ומנוהל מלמעלה בידי אותן ידיים פטרוניות שמושכות בחוטים - מזהמות את הסביבה העירונית והבין־עירונית שלנו זה כמעט עשור. מבעירים מדורות באיילון, מרססים בלי חשבון כתובות על הקירות ועל האספלט, מציפים אותנו בשלטים ובמדבקות, טונות של קרטון, נייר, פלסטיק, דבק - מתוך אותה תחושת בעלות ועליונות שמאפיינת אותם בכל פעולה פוליטית שלהם: זה פשוט שלהם. כמו שהצבא שלהם, והמוסד ושב"כ שלהם, וההייטק שלהם, והאקדמיה שלהם, ובתי המשפט שלהם, והתקשורת שלהם, ומוסדות התרבות שלהם - גם הרחובות והכיכרות והכבישים והמדרכות שלהם. "רק התחלנו", כתב שפרלינג. כי הכביש הזה של אבא שלו. וגם המדרכה. וגם העמודים.

ובחזרה לילדים: כל החומר החזותי והמילולי הזה, שכאמור מתאפיין בסגנון אלים ומאיים, פוגש גם עיניים של ילדים. הילדים של כולנו חיים במרחבים שמכל עבר ניבטים מהם פרצופים חורשי רעה בשחור־לבן, עם אפקטים גרפיים מוגזמים, כיתובים מפחידים, סיסמאות פרועות, תוכן ואווירה שבסופו של דבר נספגים ונצרבים בזיכרון ובתודעה. זה חלק מהחינוך הסביבתי שמורשת המחאה כופה על כולנו: אלים, עוין, זועם, מרושע, רותח. איפה הדאגה של המחנה הדמוקרטי והנאור, מחנה השינוי והריפוי, לחוסן הנפשי ולרווחה הרגשית של הילדים והנוער?

ובעצם, לאן נעלמו ההטפות שלהם על צדק סביבתי, איכות הסביבה, הגנה על הסביבה, שימור הסביבה? הנה רעיון: לפני שמאפשרים ליאיר גולן ולאהוד ברק לסתום לציבור את הפה ואת האוזניים ולסגור כלי תקשורת ורשתות חברתיות - הגיע הזמן שהרשויות ידרשו חובת הזדהות על כל שלט ומדבקה שמופצים במרחב הציבורי. והגיע הזמן שמי שזיהם - ישלם, גם אם הוא בטוח שהוא הכי צודק בעולם, ושהכביש הזה של אבא שלו.