תרימו רגע את הראש מהנעליים, מהסוגיה הטכנית־מספרית, החשובה כשלעצמה, של אחוז החסימה. שנו תדר, כי הגיע הזמן לעסוק גם במהות, בתסמונת מסוכנת שלא הקדשנו לה תשומת לב מספקת. היא מגולמת במשפט שאביגדור ליברמן לא מתעייף מלחזור עליו: "שיתהפך העולם, אני לא אשב עם נתניהו".
"לא אשב עם נתניהו" - הבנו. אבל למה בדיוק הוא מתכוון ב"שיתהפך העולם"? אם נצא מנקודת הנחה שלא מדובר במבול שני או בשינוי כיוון סיבובו של כדור הארץ, כנראה נגיע למסקנה שמדובר בעולם פוליטי הפוך, שאת תוצאותיו - תוהו ובוהו רעיוני - ליברמן לא מעז להעלות על דל שפתיו; מציאות שבה המחיר להזזת נתניהו עלול להיות שלטון בפועל של המיעוט, השמאל הרדיקלי, בעוד החלק הימני ב"ממשלת השינוי" (ליברמן, בנט וחבריהם) משמש תפאורה בלבד.
זו ראייה הרסנית. היא הולכת רחוק יותר מהחרמת נתניהו, ומוכנה להקריס את עמוד השדרה הציוני ועולמות של תוכן, ערכים ואמונה, עד כדי עיוות עמדותיהם של רוב אזרחי ישראל - ואף עמדות שליברמן עצמו אוחז בהן. הציבור, אין זה סוד, זז בחדות ימינה. הוא הרבה יותר חשדן וחכם היום, ומבין שוויתורים, בפרט טריטוריאליים, לא מביאים שלום, אלא מלחמה וטרור: רוב גדול מתנגד למדינה פלסטינית ודורש רצועות ביטחון משמעותיות בעזה ובלבנון (עד הליטני). 80% לא סומכים על הפסקות האש מול חמאס וחיזבאללה, ו־62% חוששים ממתקפת פתע דומה לזו של 7 באוקטובר, אך הפעם מכיוון הפלסטינים ביו"ש. ציבורים רחבים תומכים בהתיישבות היהודית ביו"ש, ורוב גדול תומך בריבונות ישראלית בגושי ההתיישבות ובבקעת הירדן (כך על פי נתוני המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון).
בגדול - אלה הן גם עמדותיו של ליברמן, אבל אין שום קורלציה בינן לבין שותפיו העתידיים בממשלת השינוי: יאיר גולן, נעמה לזימי, גבי לסקי או אפילו גדי איזנקוט ורבים מאנשיו. שלא לדבר על רע"מ האנטי־ציונית של מנסור עבאס, שבלעדיו - זו המתמטיקה כרגע - אין לגוש הזה ממשלת רוב.
ואף על פי כן - "שיתהפך העולם". המלכוד הטרגי של שחקני הימין מהאופוזיציה של היום, מליברמן ועד בנט, הוא שהפסילה האישית של נתניהו הפכה אצלם מתסכול אישי לאסטרטגיית קיום פוליטית. הם יודעים היטב שביום שאחרי הבחירות, אם ירכיבו ממשלה, הם ייאלצו לעוות את רצון הרוב הלאומי, משום שהם שבויים בברית עם האגף השמאלי הפרוגרסיבי.
חיבוק דוב
השמאל, מצידו, מנהל כאן אסטרטגיה של חיבוק דוב: הוא שומר על שקט טקטי זמני ומותיר לליברמן ולבנט ללכלך את הידיים בקמפיין הבחירות, מתוך ידיעה שבקואליציה הבאה - הוא ינווט רבות מסוגיות הליבה. זו תהיה פוליטיקה "חדשה", מסכסכת, שבה המושג "רק לא ביבי" יתורגם מסיסמת בחירות לאידיאולוגיה ביצועית; פוליטיקה שמוחקת את עמדות רוב הציבור, בתחומים שהכי קריטיים כאן עבורנו אחרי 7 באוקטובר; מציאות שבה הימין מופשט מרוב ערכיו ונסחט רעיונית על ידי השמאל - והכל "כי היה צריך להזיז את ביבי".
השותפים מהשמאל, שהיום עוד שומרים על פרופיל נמוך (ליברמן מתחנן לגולן: "רק שישתוק"), לא מתכוונים לשמש תפאורה או לשבת בממשלה על תקן עציץ. ביום שאחרי, הם ישובו למו"מ עם הרשות הפלסטינית, זו שרק השבוע נחשף (על ידי "מבט לתקשורת פלסטינית") כי זוועות 7 באוקטובר הפכו בבתי הספר שלה לחלק אינטגרלי מתוכנית הלימוד - ויקדמו בפועל הקמת מדינה פלסטינית בחסותה.
הם יעצרו תקציבים להתיישבות ביו"ש, ויקפיאו את המהפכה ההיסטורית שהממשלה הנוכחית מקדמת שם למען ביטחונם של תושבי כפר סבא, עפולה וחדרה, בשאיפה למנוע את הטבח הבא. הם גם יסכלו את תוכנית החיבור בין מעלה אדומים לירושלים (E1), וייסוגו מהמאבק על אדמות המדינה בנגב ובגליל, שהממשלה הנוכחית, באיחור רב, החלה סוף־סוף להניע. הם עלולים, חלילה, אף להימנע מיוזמה ומאקטיביות בחזיתות עזה, לבנון, סוריה ויו"ש, ולצמצם את מרחבי הביטחון החדשים בצפון ובדרום, על רקע תפיסת עולם ומציאות שונה לחלוטין שבה אוחז החלק הפרוגרסיבי בממשלת השינוי.
הפגיעה לא תיעצר שם. היא עלולה לגלוש לזהות היהודית־מסורתית של המדינה, שבה רוב גדול של הציבור חפץ ודבק; אם מדובר בחינוך לשורשים יהודיים ובשבת במרחב הציבורי, ואם מדובר במאפיינים ייחודיים אחרים של מדינה יהודית.
האגף האולטרה־חילוני בממשלת השינוי לא יהסס לרדוף את הערכים המסורתיים של רוב הציבור - הוא כבר עשה זאת בעבר - ולמתג אותם כ"הדתה" וכ"פרימיטיביות". הוא עלול להחזיר אותנו אל הימים שבהם ביזו יהודים בחוצות תל אביב מכיוון שניסו לקיים תפילה בהפרדה ביום כיפור.
עמדתו והשקפתו של הרוב ייפלו קורבן למטרת־על קדושה אחת: הפלת נתניהו, אף שעמדתם של חלק ממובילי המהלך זהה לחלוטין לעמדת הרוב. זה יקרה מייד או בהדרגה, באופן חלקי או מלא - אבל זה יהיה המחיר, ו"שהעולם יתהפך".
לא נכנס מתחת לאלונקה
ואולי, במבט לאחור, ליברמן לא באמת כזה מפתיע, אלא ממשיך בקו שכבר נקט ב־7 באוקטובר 2023, אחרי שהמלחמה פרצה והעולם אכן התהפך על כולנו. ליברמן - בניגוד לגנץ ולאיזנקוט - בחר לא להיכנס אל מתחת לאלונקה בשעה הקשה ביותר שידעה המדינה מאז מלחמת יום כיפור. ביולי 2024, הוא העריך שאם הקואליציה של נתניהו תמשיך עד סוף 2026 - מדינת ישראל עלולה לחדול מלהתקיים. אם הוא באמת סבר כך, מדוע לא נכנס פנימה כדי להציל ולמנוע מהמדינה לחדול מלהתקיים?
זו תהיה פוליטיקה "חדשה" ומסכסכת, שבה המושג "רק לא ביבי" יתורגם לאידיאולוגיה ביצועית שתמחק את רצון הרוב הימני. נציגיו לכאורה בממשלה יהפכו לשבויים מרצון בברית עם השמאל הרדיקלי ותוכניותיו
פוליטיקאי שקול ואחראי יותר היה נמנע מלכתחילה מאמירה טוטאלית שכזו, כפי שהיה נמנע מבחירה, ולו תיאורטית, בתרחיש ה"תוהו ובוהו" הרעיוני רק כדי להפיל את נתניהו. "שיתהפך העולם", גרסת ליברמן, הוא הזיכוך הפוליטי המדויק ביותר של "תמות נפשי עם פלשתים". ובתרגום חופשי: שיטבעו השקפותיי, עמדותיי ואמונות היסוד של רוב הציבור בנושאי הליבה הכי מובהקים שלנו, ובלבד שיחד איתן יטבע פוליטית גם קברניט הספינה שבשלוש השנים האחרונות היטלטלה במים סוערים ויכלה להם.
ההיסטוריה הישראלית מכירה היטב את מטאפורת "התותח הקדוש" של האלטלנה - זה שירה אש חיה על אחים בשם השמירה על הריבונות ועל הממלכתיות. אלא שבגרסת 2026 שלו התהפכו התפקידים והשחקנים: ליברמן והימין באופוזיציה מוכנים לירות בקונצנזוס הימני־לאומי שהם חלק ממנו, ולהפקיר באופן מודע את עמדת הרוב, ובלבד שהפגז יפגע בנתניהו. שיתהפך העולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו