אין מנהיגות להכרעה

הלהיטים המרעננים של קמפייני הבחירות בשבוע האחרון הם הדרישות להכרעה ולהגירת ערביי עזה. עופר וינטר נושא ברמה את התביעה לשים קץ למדיניות הסבבים והדשדוש, שנמשכת גם מאז 7 באוקטובר. במקביל, את חזון הגירת הערבים מהרצועה חולק וינטר עם השותף החדש של סמוטריץ' - פייגלין, וכמובן עם איתמר בן גביר. מי שהודיע השבוע שלא ייכנס לקואליציה הבאה ללא יישום תוכנית הגירה מעשית, לצד התחייבות לחידוש הלחימה ומיטוט חמאס.

אכן, הכרעת האויב הערבי, בניגוד למדיניות הדשדוש שאחזה בנו מאז תום מלחמת לבנון הראשונה, היא סם חיים עבור הפרויקט הציוני. גם עידוד ההגירה מעזה, בתבונה ובמועד הנכון, מגלם קו אסטרטגי יעיל ומוסרי. אבל קשה לקחת ברצינות את מי שמניפים את הדגלים הללו, ובאותה נשימה מודיעים שיישבו רק תחת בנימין נתניהו בקואליציה. כי המדיניות שהחיל נתניהו מאז שהוא ראש ממשלה, וגם בשלוש השנים האחרונות, היא אנטיתזה מוחלטת גם להכרעה וגם להגירה.

חמור מכך, בן גביר ובכירי "הציונות הדתית" - המפלגה שאליה חברה "זהות", שותפים להתחייבויות הממשלתיות בעניין עזה, שחמורות בהרבה מאפידמיית הדשדוש והסבבים. בן גביר וסמוטריץ' אמנם התנגדו לעיתים בקבינט להחלטות, אבל נשארו בממשלה. כך הם נושאים באחריות מלאה להסכם 20 הנקודות, שמנציח את השלטון הלאומי הפלסטיני ברצועה, כולל חמאס והרשות הפלסטינית, ומציב כמטרה את הקמת המדינה הפלסטינית. שניהם גם נותרו בממשלה אחרי שהתברר שנתניהו הציג בקבינט נתונים כוזבים לגבי תוכניות "מועצת השלום", וכך חילץ אור ירוק להוצאת השליטה מידינו.

הם גם נושאים באחריות המיניסטריאלית להחמצת דחיפת ההגירה המאסיבית מעזה, מייד לאחר התקפת חמאס. הזדמנות שמוסמסה על ידי מי שבו הם מתחייבים עכשיו לתמוך אחרי הבחירות. הם גם שותפים לזחילה האסטרטגית ולאי־המחץ במערכה בעזה, ששיאה בגרירת הרגליים המכוונת ב"מרכבות גדעון", אחרי עליית טראמפ לשלטון.

אותו הדבר בנוגע לאחריות למהלכים בצפון, בארבע השנים האחרונות. מהעשייה במכנסיים מול אוהל חיזבאללה ערב המלחמה, ועד לחוסר המחץ מאז פרוץ הקרבות. מהסכם הבלוף של דמדומי שלטון ביידן ועד הסכם הבלוף הנוכחי, שקושר לנו את הידיים. הם צועדים בקו הקלאסי של נתניהו, במקום הכרעה וניצחון - הכלה ותמרון. לכן ההתחייבויות הבומבסטיות להכריע ולגרש ממש לא מרשימות. מי שנשאר למרות המחאות הפך שותף למדיניות ההרסנית של ראש הליכוד, שעכשיו גם מחייבת את מדינת ישראל.

איזנקוט שותף לדשדוש ולקונספציה

אבל לצערנו, אין כל סיבה להניח שהמועמד הנגדי לראשות הממשלה יספק מענה טוב לגמגום מבית נתניהו, להפך. ההיסטוריה של גדי איזנקוט כרמטכ"ל מתאפיינת בעיוורון ובמורך אסטרטגי מובהקים, ההפך מהכרעה. השבוע נחשף פרוטוקול של ישיבת קבינט מיולי 2017, שבה הומחש מלוא כישלונו של איזנקוט כרמטכ"ל. בעוד שר הביטחון ליברמן דרש מכה מקדימה נגד חיזבאללה והצביע על כך שארגון הטרור לא מורתע - אלא הולך ומתעצם, רא"ל איזנקוט התנגד והציג את הקונספציה במלוא הדרה. זו שהתבררה לימים כהונאה עצמית שהובילה לאסון.

השינוי בבתי הספר הוא רק סממן של תופעה גדולה בהרבה, שבמסגרתה משתלבים ערביי מזרח ירושלים בחברה הישראלית. גם המורים והורי התלמידים במזרח העיר הגיעו למסקנה שהגיע הזמן להפוך לישראלים מן השורה

כך, לא רק שהעבר של איזנקוט מלמד על כשל ואי־הבנה מתמשכים, גם ההווה שלו לא מספק כל סיבה לאופטימיות. ולמרות שכפי שטוען רביב דרוקר, איזנקוט מתחפש בימים אלו לצורכי הונאה אלקטורלית ומציג עמדות ימניות בהרבה ממה שהוא באמת חושב, הוא לא מביא כל דרך ובשורה בתחום המדיני־צבאי. גם היום הוא מתעקש שחייבים "היפרדות" מהפלסטינים ללא הגירתם, ממחיש בכך שהוא לא למד דבר - נותר בעולם המושגים התלוש של השמאל הישראלי בדורות האחרונים.

דווקא שני חבריו של איזנקוט לגוש - ליברמן ובנט, הפגינו לאורך השנים עמדות נחרצות וריאליות בהרבה. מבדילים את עצמם בבירור משני התאומים הסיאמיים - איזנקוט ונתניהו. הבעיה היא שבנט וליברמן אחוזים ב"רק לא ביבי", האנטיתזה לווינטר, פייגלין, סמוטריץ' ובן גביר - שמזמרים "רק ביבי". כך המצוקה האמיתית היא שלנו, מי שאחוזים במלחצי המערכת הפוליטית, ועד שזו לא תערבב מחדש את הקלפים והמפלגות, הכל דיבורים.

ישראליזציה של מזרח ירושלים

שינוי דרמטי מסתתר מאחורי הדיווח הלקוני שהתפרסם השבוע, שלפיו מתחילת שנת הלימודים הנוכחית כל התלמידים בבתי הספר הציבוריים במזרח ירושלים ילמדו לפי תוכנית הלימודים הישראלית. תוכנית הלימודים הישראלית כוללת בגרות של משרד החינוך, והיא שונה לחלוטין מהתוכנית הפלסטינית, שלא רק ירודה ברמתה אלא כולה הסתה שיטתית נגד ישראל, הציונות והשליטה שלנו בירושלים.

מדוע לקח למדינת ישראל כמעט 60 שנה להגיע למה שצריך היה להתרחש כבר ב־1967 בעיר הבירה שלנו - שליטה במערכת החינוך, שאלה טובה. רצוי להפנות אותה לכל מי שכיהנו בממשלות לאורך השנים, חלקם עדיין שם - בצמרת. איך ייתכן שישראל אפשרה להתקיים, ואפילו מימנה בתי ספר שחינכו את התלמידים נגדה. מדוע נדרש תהליך ארוך שנים, מדורג, שנבע גם מהדרישה של ההורים, כדי לרסק את הקוממיות הפלסטינית במוסדות החינוך.

אבל חשוב לדעת שרחוק מתשומת הלב הציבורית, השינוי בבתי הספר הוא רק סממן של תופעה גדולה בהרבה, אשר במסגרתה משתלבים ערביי מזרח ירושלים בחברה הישראלית, הופכים הרבה יותר ל"ערביי ישראל" ומתנתקים מ"ערביי השטחים". מדובר בתהליך שישראל דחפה לאט ובהססנות, אבל גם המורים והורי התלמידים במזרח העיר רצו בו - הגיעו למסקנה שהגיע הזמן להפוך לישראלים מן השורה. בייחוד ההורים משתוקקים היום שהילדים שלהם ילמדו ברמה ישראלית, שגבוהה בהרבה מזו של עמאן ורמאללה, והכי חשוב, יוכלו לדעת עברית ולהשתלב. בין היתר, הם יתקבלו למכללות, לאוניברסיטאות ולבתי ספר מקצועיים ישראליים, שיקנו להם מקצוע וכרטיס כניסה לחברה הישראלית. בהקשר הזה מרתק לראות את פריחת המכללות הישראליות במערב ירושלים, שמאכלסות תלמידים ממזרח העיר הלומדים בעברית. כך גם שיעורם הגואה של תלמידים באוניברסיטאות.

איזנקוט מציג עמדות מרוככות, אך לא מביא כל בשורה ועדיין מדבר על היפרדות מהפלסטינים ללא הגירתם. נתניהו מדבר על "ניצחון מוחלט", אך ממשיך במדיניות הכלה ותמרון. שני תאומים סיאמיים עם אותה מדיניות רופסת

תהליך הישראליות הגוברת במזרח עיר הבירה ניכר גם במקומות העבודה, ואפילו בשימוש בעברית - בתיבול כל שיח ערבי במילים עבריות. ושימו לב לכך שלא נרשמו שום הפגנות במזרח ירושלים נגד הישראליזציה הגוברת בעיר, להפך. כך גם לא נרשמו הפגנות אותנטיות נגד חיסול הנוכחות של אונר"א בירושלים, מהמטה בשייח' ג'ראח ועד המרכז בכפר עקב. השתיקה מסמלת בדיוק את הרצון להשתלב דווקא בישראל, אחרי 60 שנות נוכחות של הציונים בעיר.

אבל, לא להתבלבל. הרשות הפלסטינית ממשיכה לחתור נגדנו בכל כוחה, מתוך ירושלים ועל גבולותיה. מעבר להסתה בכלי התקשורת, היא עושה את זה בשטח, באמצעות בכירים ברשות שגרים בירושלים, ועם מנעמי תעודת הזהות הכחולה הם פועלים נגד האחיזה והשלטון הישראלי. אמנם, תחת השר בן גביר המשטרה שינתה אוריינטציה ושיפרה מאוד את האחיזה בעיר, אבל המצב עדיין דורש שינוי גישה דרמטי ויסודי, להשלמת המהלך.