עליזה ומנחם בגין הכירו לראשונה בארוחת ערב בבית הוריה של עליזה, בעיירה דרהוביץ' בפולין של לפני מלחמת העולם השנייה, היום בשטחה הריבוני של אוקראינה.
מנחם הצעיר, כבר אז מפעיליה הבולטים של תנועת בית"ר בפולין, הוקסם מייד מעליזה שישבה ליד אחותה התאומה.
בסיום הארוחה השאיר לה מכתב:
"ראיתיך גבירתי בפעם הראשונה אך נראה לי כי הכרתיך כל ימי חיי".
החתונה נקבעה לתאריך 29.5.1939 בעיירת המרפא והנופש טרוסקבץ' הסמוכה לדרהוביץ'. המזכרת היחידה ששרדה היתה תמונה - הזוג הצעיר מצולם על מדרגות אולם החתונה.
אורח הכבוד היה ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, בכבודו ובעצמו. וכיאה לאמן המילה הכתובה, הוא שלח למנחם החתן הצעיר ברכה יפהפייה:
"אני מאחל לאדני מה שהייתי מאחל לבני. היו לי בחיי ימים רעים, אך גם ימים טובים רבים היו לי. עתה זקנתי ואני יודע, כי הטוב בימים הטובים היה היום שבו הידקתי טבעת סביב אצבעה של נערה ואמרתי לה פסוק בן תשע מילים".
לפני כמה שנים קיבלנו לידינו את ספרו של הרב יצחק חיים אביגדור, שהיה בן שכבתה של עליזה וגם בנו של רב הקהילה.
בעזרתו איתרנו את מקום החתונה. בית הכנסת שבו התקיימה החופה לא שרד, אבל המלון שבו נערכה הסעודה, אשר נקרא אז "וילת עדן", עמד על תילו.
לפני כמה חודשים קיבלנו מידע נוסף, ולפיו וילת עדן עברה לבעלות פרטית - ישראלית, ושמה החדש הוא "מלון רפאל".
והנה, חודשים נוספים עוברים - ואני מוצא עצמי בנסיעה מפרכת בין עיירות שכוחות אל באוקראינה מוכת המלחמה בדרכי לטרוסקבץ', לחנוך שלט הנצחה על וילת עדן ההיסטורית.
יש משהו מוזר בלחקור ולהנציח חתונה שרוב משתתפיה לא היו בחיים שנתיים וחצי לאחר שנערכה.
החתונה היא סמל אחד מני רבים של חיים יהודיים שהיו ואינם, לקהילות שנחרבו עד ליסוד ולא יקומו עוד.
למרות זאת, הזוג הצעיר מהחתונה בטרוסקבץ' שרד, ואף שהופרד ועבר תלאות רבות, נפגש והתאחד לבסוף בארץ ישראל.
עליזה ומנחם בגין הקדישו את חייהם להקמת בית לאומי לעם ישראל.
ניצחונם הוא קודם כל הקמת מדינת ישראל וגם העובדה שהשבוע, 87 שנים לאחר חתונתם, השתתפו בטקס המרגש בטרוסקבץ' שתי נכדות שזוכרות אותם בגעגוע רב ונינה אחת שלא זכתה להכירם, נציגיה של משפחה גדולה וגאה בישראל.
מנחם בגין כתב פעם על עיר הולדתו: "לא אלך עוד לבריסק, אך בריסק תלך תמיד עימדי".
ייתכן שהמשפט הזה נכון לכולנו, ייתכן שהוא תמצית הסיפור שלנו כעם.
שורשי עמנו מגוונים ומגיעים לכל פינה בעולם, תוצאה של גלות בת 2,000 שנה.
מכל קהילה בגולה ניתן ללמוד, כל סיפור חשוב לזכור ולהנציח. השורשים שלנו כעם טבועים בנו, לא משנה אם הם מגיעים עד רבאט, בגדד, סלוניקי או בריסק - אנו לעיתים נזכרים בהם במידה של נוסטלגיה, ולמרות זאת, לפחות לפי בגין, ללא כל געגוע.
כל סיפור, כל זיכרון מהגולה, מוביל אותנו בסופו של דבר להכרה על חשיבותה של מדינת ישראל, עד כמה היא לא מובנת מאליה, על כמה שווה להיאבק עבורה כל יום מחדש.
לכל אחד מאיתנו יש את ה"בריסק" שלו.
אני הייתי צריך לנסוע, ובעיקר לחזור, מטרוסקבץ' הרחוקה כדי להבין כמה אני לא רוצה לחזור לשם לעולם, לפחות לא כעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו