בחודש פברואר התקשרו כתבי "ישראל היום" לפסיכולוג העובד בהסדר עם מכבי באשקלון וביקשו לקבוע טיפול. לא היה תור. ביולי, חמישה חודשים ואינספור אזעקות אחר כך, התשובה היתה זהה. טיפול פרונטלי לא היה זמין כלל, וטיפול טלפוני התאפשר רק לחודש אוקטובר.
זו אינה אנקדוטה. תחקיר שפורסם ב"ישראל היום", המבוסס על סקר שערך פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בקרב 361 פסיכולוגיות ופסיכולוגים, מצא כי כ־68% מהמשיבים מעריכים שההמתנה בשירות הציבורי נמשכת חצי שנה ומעלה, ויותר מחמישית מעריכים שהיא נמשכת לפחות שנה. 86% סבורים כי ההמתנה עצמה החמירה את מצבם הנפשי של המטופלים.
כל זה קורה אף על פי שהממשלה השקיעה 1.4 מיליארד שקלים בתוכנית הלאומית לבריאות הנפש, ואף שבמארס 2025 נחתם הסכם שכר שהעלה את שכר הפסיכולוגים הציבוריים ב־40%.
הצעדים היו חיוניים, אך מכיוון שהמערכת הגיעה למלחמה שחוקה מלכתחילה - גם התקציבים האלו לא הספיקו כדי להתמודד עם פגיעה רוחבית בחברה כולה: עשרות אלפי משפחות של מילואימניקים, קהילות שפונו מבתיהן, וילדים שגדלים בין אזעקות. מספר המטופלים במרפאות הקופות עלה מכ־335 אלף לפני המלחמה לכ־435 אלף בשנת 2025, ומספר המפגשים זינק בכ־40% והגיע לכ־3.5 מיליון בשנה.
הכשל העמוק יותר הוא שתושב תל אביב ותושב שדרות, עם אותה מצוקה בדיוק, לא עומדים באותו תור. בתל אביב ובמרכז, מחצית מהפסיכולוגים מדווחים על המתנה של עד חודש בקליניקה הפרטית שלהם, ורק 1% מעריכים המתנה של יותר משנה. בנגב, בדרום ובעוטף עזה, האזורים שספגו את המלחמה מקרוב יותר מכל, 16% מעריכים כי ההמתנה היא של יותר משנה גם במגזר הפרטי. זמינות הטיפול הנפשי בישראל תלויה כיום ביכולת התשלום ובמקום המגורים.
הפתרון מחייב שני מהלכים במקביל: הראשון הוא המשך חיזוק המערכת הציבורית. הסכמי השכר היו צעד חשוב, אך עדיין חסרים תקנים ומפתחות תקינה שיאפשרו לקלוט יותר פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, לתמרץ אנשי מקצוע להשתלב דווקא בפריפריה ולחייב את משרד הבריאות לפרסם את זמני ההמתנה בתחום בריאות הנפש, שלא מתפרסמים כלל כיום. מערכת שלא מודדת את הפער לא יכולה לסגור אותו.
המהלך השני הוא בנייה של שכבת מענה בקהילה - וזהו תפקידן של הרשויות המקומיות. משרדי הממשלה לא נמצאים מתחת לרמת המחוז, ומי שפוגשים את התושבים ביום־יום הם עובדי הרשות. יש לתת לרשויות סמכויות ותקציבים, כדי שכל רשות תשקיע בתוכנית חוסן מקומית משלה: הכשרת סוכני חוסן - מורים, אחיות, רופאי משפחה ומדריכי נוער, שיידעו לזהות מצוקה ולחבר אדם בזמן למענה הנכון; חיזוק מסגרות החינוך, הספורט, התרבות וההתנדבות, שנמצאו כמחזקות לכידות חברתית; ותיאום בין מחלקות הרווחה, החינוך והשירות הפסיכולוגי, כדי שתושבים במצוקה שפונים לא ייפלו בין הכיסאות.
שכבה זו לא מחליפה טיפול מקצועי, אלא היא משלימה אותו, ויש בכך היגיון תקציבי פשוט: הכשרת פסיכולוגים אורכת שנים, הכשרת סוכני חוסן אורכת שבועות. כדי שהתשתית לא תיבנה שוב לפי מזל הכתובת, יש להקצות את המשאבים לפי מפתח שמשקלל פערים, כך שדווקא הרשויות הפריפריאליות והחלשות יקבלו את הגיבוי החזק ביותר.
מצוקה נפשית לא מתחילה ביום הפנייה למרפאה - אלא חודשים קודם, ומי שפוגשים אותה ראשונים אינם הפסיכולוגים, אלא המורים בכיתות והאחיות בטיפת חלב. לנוכח השבר הנפשי של כולנו, אם לא תיבנה התשתית הזאת עכשיו - המחיר החברתי והכלכלי שנשלם שנים ודורות קדימה יהיה כבד מאוד. השקעה כעת תמנע סבל של רבים, ותאפשר שיקום וצמיחה מהמשבר עבור החברה כולה.
עו"ד טלי ניר היא יו"רית ומייסדת עמותת 121, שמובילה את שותפות "תקווה לנפש"