"מרוקאי שאפשר לרוץ איתו": כך הפך איזנקוט ל"דיאלנה" של האליטות

מתברר שמשטר השיח הישראלי קובע לא רק לאיזה מזרחי מותר לבוא בשערי האליטות ולהתקבל בטרקליניהן כאורח. משטר השיח הישראלי מכתיב גם למי מותר ומתי מותר לדבר על מזרחיות בהקשר פוליטי בכלל, ובבחירות בפרט.

כי עד לפני כמה שבועות, אני נשבע שיכולתי לקרוא איך מועמדותו של גדי איזנקוט עומדת לשבור את הדומיננטיות הליכודית בערי הפריפריה, ואיך בדימונה המזרחית התמוגגו מאירוע קמפיין בהשתתפותו של יו"ר ישר!. אפילו מילה אופנתית הוכנסה לז'רגון המקומי: "דיאלנה". שלנו, במרוקאית.

בתנאים האלה, מתברר, מותר ואף רצוי לדון במוצאו העדתי של גדי איזנקוט, ואף להבליט את תחנות חייו, שעברו במחוזות הארכיטיפיים של ישראל השנייה: הורים עולי מרוקו, טבריה, ילד חוץ בקיבוץ, אילת, בגרות אקסטרנית, וגולני. וכמובן, אמא ש־30 שנה מחייה הצביעה ש"ס.

וכשמעמידים את הביוגרפיה שלו מול זו של בנו של הפרופסור האשכנזי מרחביה, הלא הוא בנימין נתניהו האליטיסט והנהנתן, שחייו חלפו באוניברסיטאות היוקרה של אמריקה, בסיירת מטכ"ל ובאו"ם, מתבקש להסיק: הימין הליכודי והעממי לא מצליח להיפרד ממועמד אולטרה־אשכנזי ופריבילגי, ודווקא השמאל־מרכז האנטי־ליכודי ממליך עליו את בן הפריפריה המזרחית, שצמח מלמטה וטיפס בזכות כישוריו וחריצותו עד לצמרת העץ הכי הישראלי: הפיקוד על צה"ל. אתם הביביסטים, עם התיאוריות של ישראל השנייה, תקועים עם שרה ויאיר זהובי השיער, ודווקא אנחנו, הרל"ביסטים, האליטיסטים וההגמונים, בדרך לשים בבלפור את ראש הממשלה המרוקאי הראשון.

אין מוצא. או שבעצם יש?

בצדק העירו לאחרונה אנשי תקשורת המזוהים עם המחנה הלאומי, כמו ינון מגל או יעקב ברדוגו, שזה לא המבחן. לא נחוץ לנו "ייצוג" במובן הסטיגמטי שמאפיין את דפוסי החשיבה של דוברי הגוש הרל"ביסטי ("הנה, אנחנו נותנים לכם ראש ממשלה מרוקאי"). נחוצה לנו רוח תנועתית רחבה, המחויבת להתמודדות המורכבת והעקשנית עם האתגרים החברתיים והתרבותיים שקשורים למאבק ארוך השנים באי־השוויון המעמדי, בפערי הכוח הממוסדים, ובנחיתות המובנית של המזרחיות לגווניה בתרבות הישראלית ה"רשמית" וה"מקובלת".

והנה, מרגע שדמויות ליכודיות התחילו לומר את דעתן על המשמעות הפוליטית של המרוקאיות של גדי איזנקוט - כלומר לשאול במה היא באה לידי ביטוי בהקשר הכואב והאקוטי של פוליטיקה מזרחית - החלו מעצבי התודעה להשתמש בפריבילגיה הכי גדולה שלהם: לאסור את קיומו של השיח כליל.

שושביניו של איזנקוט בתקשורת ובמערכת הפוליטית, שרובם לא גילו מעולם עניין בסוגיה המזרחית ואף התנכרו לעיסוק בה, החלו להגחיך ולסמן את הביקורת הזו כ"תיאוריות קונספירציה" שנועדו "להכחיש את המרוקאיות" של איזנקוט. כל התבטאות תויגה כ"סערה" ו"דברי בלע". והשבוע בעלי דעה נזכרו לפתע שאולי בעצם צריך "להחזיר את השד העדתי לבקבוק", ולברר למי יש אינטרס להחזיר לחיינו את שיח הזהויות המפלג והאנכרוניסטי.

גדי איזנקוט הוא בוודאי "נכס" בעיניהם של מהנדסי גוש האופוזיציה האנטי־ליכודית ומצביעיו. הוא עשוי לעשות את מה שהמחנה הזה, בציניות הגזענית האינסופית שלו, קיווה לעשות באמצעות עמיר פרץ ואבי גבאי - "להעביר מזרחים לצד השני", באמצעות מנהיג "משלהם", "דיאלנה", שיראה להם שיש חיים תבוניים מחוץ לגטו הליכודי־מזרחי. לפי התפיסה הזו, שעודנה שרירה וקיימת, מזרחים שבויים בכלא תודעתי. סנטימנטים שבטיים ונקמניים, ומנטליות של כפופים ועבדים, מכתיבים את התנהגותם הפוליטית - ולא השקפת עולם ובחירה רציונלית.

לעומת קודמיו, איזנקוט התקדם למשבצת ה"דיאלנה" באופן שמצליח לטשטש את העובדה שהוא בפועל נציג ושליח של האליטה הביטחונית והממסד הצבאי - ולא של הפוליטיקה המזרחית או החברתית. למעשה, הוא בשר מבשרה של מערכת שלוקה עד היום בתסמינים של הסללה מעמדית ליחידות נחשקות ויוקרתיות, לעומת יחידות שטח וחי"ר. הצבא נגוע בחלוקת עבודה היררכית על בסיס מוצא, ובאי־שוויון בגישה לתפקידים מתגמלים ומבוקשים שיכולים לסדר קריירה אזרחית משגשגת. איזנקוט לא זכור כמי שאי־פעם נאבק במנגנונים שמשמרים ומשעתקים את הפערים החברתיים בצה"ל.

אבל, יקפצו רבים, הוא עצמו בן ליוצאי מרוקו. הוא ההוכחה שאפשר להתקדם למרות נתוני פתיחה מורכבים, והביוגרפיה שלו היא התגלמותו של כור ההיתוך. מזרחיות מעולם לא היתה בעיניו מכשול, ולכן היא גם לא עניין להבליט בקמפיין. כולנו ישראלים, הוא חוזר ואומר, תהיו חרוצים, תשקיעו, תצליחו.

וזה בדיוק הערך של איזנקוט בעיני האליטות התקשורתיות, הצבאיות, הכלכליות והתרבותיות. לא רק העובדה שהוא עשוי למשוך מצביעים מזרחיים מהפריפריה בהיותו "דיאלנה". אלא כי הוא מאפשר להם לשמר את תפיסתם העצמית כליברלים ברובד התרבותי, ולהתכחש לגזענות ולפערים. איזנקוט קריטי לשימור האשליה שישראל מתאפיינת בהוגנות ובשוויון הזדמנויות, ושיתרונו של השבט הלבן לא מושתת על פריבילגיות ונכסים - אלא רק על כישורים מוכחים. בגישתו החברתית גדי איזנקוט מאשרר את הסדר החברתי, שמאפשר לצאצאי האליטות לשמור על ההגמוניה הכלכלית והתרבותית, ומסייע לבעלי היתרון לתפוס את הפריבילגיות שלהם כ"סדר הטבעי" של החברה.

ואילו נתניהו האשכנזי הוא מנהיג של תנועה פוליטית חברתית שהצמיחה מנהיגות מזרחית מלמטה כשזה עוד היה בגדר טאבו, פיתחה בהתמדה ובשקדנות מעמד בינוני מזרחי חזק ועצמאי, הסירה חסמים ממסדיים ואקדמיים להתקדמות חברתית, נאבקת על הנכחה משמעותית של תרבות מזרחית בפרהסיה ובממלכתיות הישראלית, וחותרת לשתף עוד ועוד קבוצות מודרות של "אחרים": מתנחלים, חרד"לים, חרדים, ולהכניסן לליבת הישראליות.

מזרחי לרוץ איתו

גדי איזנקוט הוא מועמדה הנוכחי (אך לא מנהיגה) של תנועת הנגד, שזה 30 שנה בונה ומפרקת מסגרות פוליטיות, מקימה ונוטשת בריתות, מרכיבה ומפוררת חיבורים וממציאה עד אובדן הכרה עוד ועוד מפלגות מדף חלולות, שתכליתן העמוקה ועילת הקיום שלהן הן לבלום את המהפכה החברתית שמוביל הליכוד, לעצור את התקדמות המזרחים, לשמר ככל האפשר את השליטה של האליטות הישנות על מערכות המשפט, הכלכלה, הביטחון, האקדמיה והתרבות. או בקיצור: להחזיר לעצמם את ישראל "הישנה והטובה" שנגזלה מהם על ידי האספסוף הצ'חצ'חי, המשיחי והביביסטי. לכן גדי איזנקוט יהיה ראש ממשלה אשכנזי, ולכן, כדברי ברדוגו, נתניהו הוא בעצם ראש ממשלה ספרדי.

ומי שהתחלחלו מדברי ינון מגל שנגעו בשאלת המסורת המזרחית של משפחת איזנקוט, ישאל את עצמו ביושר שאלה פשוטה: בתוך כמה זמן היה מסומן איזנקוט כ"שאוויש", "עבד" או "בבון" אילו היה צומח מלמטה בליכוד, דרך הסניפים והפריימריז והשמחות של חברי המרכז, ולא מוצנח לכיסא משוריין בגלגולה של מפלגת הגנרלים "כחול לבן".

כי הגזענות הפוליטית בישראל נגעלת ממזרחים קולניים ומודגשים, אנשי דרבוקות וסממנים יהודיים, כמו דודי אמסלם ומירי רגב, שמוצגים בקביעות כקריקטורה ל"התלהמות" ול"התבהמות" ואובדן הממלכתיות, וכנגטיב לישראל המחולנת והראויה.

אבל גדי איזנקוט הוא מרוקאי שאפשר לרוץ איתו. בניגוד לפראים מהליכוד, הוא לא מאיים על הפריבילגים. הוא לא מסוכן. הוא הרי כור ההיתוך. הלא אתה משלנו, הם טופחים לו על השכם. איך אומרים אצלכם? דיאלנה?