השטן, כך מתברר, מסתתר לעיתים בחלקים הפחות בולטים של תמונת המציאות. מי שמחפש את הגפרור שיצית כאן 7 באוקטובר נוסף אינו חייב להפליג בדמיון עד לאיום האסטרטגי של היפוך קנים מצד גדודי הרשות הפלסטינית.
אחד הזרזים לפיגועים ולהידרדרות מהירה טמון במעגל המתרחב של משפחות וזוגות מעורבים - ערבים־ישראלים ופלסטינים מעזה ומיו"ש - שהמדינה מאפשרת לרבים מהם להתאחד ולחיות כאן. חמאס, קובע שב"כ באזהרה חדשה־ישנה, מכוון לדור ב' שלהם - לאלה שנולדו כאן. הוא בונה על חופש התנועה שלהם, על המודיעין שיאספו עבורו ועל הפיגועים הקשים שיבצעו. חמאס מלהק אותם גם למהומת האלוקים שתפרוץ כאן כשהקנים יתהפכו.
זיקה משפחתית של ערבים־ישראלים לתושבי יו"ש ועזה מסומנת כיום כאחד המנבאים המרכזיים לקיצוניות דתית ולאומית ולשבירת כלים. כאלף מחבלים "ישראלים" היו מעורבים בשנים האחרונות בטרור. הם לא נפלו עלינו משמיים. הם צמחו בחסות מטריית "החריגים ההומניטריים" שבג"ץ יצר, שהרחיבה את מעגלי "איחוד משפחות", וגם את החורים בביטחון שלנו.
"חוק שיר חג'אג'", שיזם ח"כ עמית הלוי, ביקש לסתום את הפרצות הללו שדור ב' של איחוד משפחות ניצל ומנצל כדי לפגע בנו. לפני ימים אחדים, רגע לפני שהמדינה הודיעה שבכוונתה ליישמו, בג"ץ הקפיא אותו בצו ביניים זמני.
שופטת העליון דפנה ברק־ארז מודאגת מ"פגיעה בלתי הפיכה" בזכויות משפחות המחבלים. היא אוסרת כרגע על המדינה לסרב להאריך היתרי שהייה למי שכבר תקע כאן יתד. החמלה הליברלית והדאגה לזכויות האדם של משפחות המחבלים עלולות לנצח שוב את הזכות הבסיסית ביותר של אזרחי המדינה: הזכות לחיות.
כמה חריגים עוד יתפוצצו?
סגן שיר חג'אג' נרצחה בינואר 2017 בפיגוע הדריסה בארמון הנציב. משפחתה גילתה ש־19 מקרובי משפחתו של הרוצח הנתעב מחזיקים בהיתרי שהייה בישראל ומנהלים מאבק משפטי כדי להישאר כאן. הללו, מתברר, הם רק קצה הקרחון של תופעה רחבה בהרבה: מדי שנה ישראל מחדשת את אישורי השהייה בארץ לכ־18 אלף פלסטינים "מתאחדים" מעזה ומיו"ש. זה בית הגידול העיקרי של הטרור הערבי־ישראלי שחמאס מטפח. חוק שיר חג'אג' מבקש לשים קץ לאבסורד הזה. הוא מאפשר למדינה לא לחדש את אישור השהייה כאן לאלה מהם שמסכנים את ביטחונה. שב"כ, עוד בתקופתו של רונן בר, הגדיר את הפרצה הזאת כאחד משערי הכניסה המרכזיים של הטרור לישראל.
אבל עכשיו ברק־ארז החליטה אחרת. ייתכן שדילגה על פסק דינו של אחד מעמיתיה, סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אברהם אליקים ז"ל. השופט החיפאי, ששלל לפני כעשור את אזרחותו של עלאא זיוד, מחבל מאום אל־פחם שדרס ודקר ארבעה בני אדם, זיהה כבר אז את הפיל שבחדר ששב"כ משרטט עתה מחדש. "בני דור ב' לאיחוד משפחות נמצאים במתח מובנה בין שתי זהויות ושומרים על זהות פלסטינית שרואה בישראל אויב", כתב אליקים. הוא השכיל כבר אז להבין ש"ארגוני הטרור מסמנים אוכלוסייה זו כבעלת פוטנציאל לגיוס, לצורך פעילות טרור... על רקע 'שותפות ערכית' עם הפלסטינים", והגנה שמשפטנים הומניסטים דוגמת ברק־ארז מעניקים להם לאורך שנים.
השאלה המתבקשת עכשיו היא כמה "חריגים" כאלה צריכים עוד להתפוצץ ברחובותינו כדי שמגדל השן בירושלים יבין שישראל אינה מעבדה לפילוסופיה של המשפט, אלא מקום שבו הילדים של כולנו פשוט מנסים לחיות. רק בחודש שעבר סוכל בבאר שבע פיגוע התאבדות המוני, שתכננו ארבעה מחבלים השוהים בארץ במסגרת אחד ממסלולי "איחוד משפחות". פיגועים רבים אחרים שביצעו מחבלים יוצאי "איחוד משפחות" לא סוכלו. כך, למשל, פיגוע הדריסה המזעזע בשכונת רמות בירושלים (פברואר 2023), שבו נרצחו שלמה אלתר לדרמן והילדים אשר מנחם ויעקב ישראל פאלי, וכך גם רצח אורי מויאל (מארס 2024) בצומת בית קמה.
מול הקיבעון המחשבתי והדוגמטיות של מערכת הביטחון, שהתרגלה להכיל איומים במקום להכריע אותם, הציב ח"כ עמית הלוי שכל ישר, וניסה לפעול באמצעות חוק שיר חג'אג'. המערכת שמה לו רגליים.
הלוי, צריך לומר, מתגלה מאז 7 באוקטובר כאסטרטג ביטחוני־אזרחי בעל שיעור קומה. מאז משה ארנס לא היה אחד כזה בליכוד. בעידן שבו נדרש פיקוח הדוק ויצירתי מצד הכנסת, ולא הרכנת ראש אוטומטית מול מערכת הביטחון, הוא מציג לא פעם תפיסת איפכא מסתברא הכרחית. המערכת שהפכה אלרגית אליו אמנם מנסה לנטרל אותו, אבל העקשנות הפרלמנטרית שלו - ולא רק במקרה זה - היא הרווח של כולנו. חבל רק שבג"ץ, בהתערבות מיותרת, שוב מקלקל.
ומי עוד לא החליף דיסקט?
והנה עוד מוקש שהממשלה מנסה לפרק בימים אלה, כדי לסכל תרחיש 7 באוקטובר נוסף. רק שבג"ץ לא יפריע גם כאן: 150 אלף פועלים פלסטינים מיו"ש ומעזה עבדו בישראל לפני הטבח. כ־20 אלף עדיין מועסקים כאן. הממשלה, למרות קולות מחאה במערכת הביטחון שדבקים בתיאוריית "השקט הכלכלי", שינתה דיסקט. היא מחליפה כמעט את כולם בפועלים זרים ממדינות שלום. 50 אלף כאלה כבר עובדים בישראל. בשבוע שעבר נתניהו אישר לשר ברקת להביא לארץ עוד 50 אלף (רק בהתנחלויות ובאזורי התעשייה ביו"ש - שערורייה בפני עצמה - עדיין מעסיקים פלסטינים).
תיאוריית "השקט הכלכלי" גרסה: תן להם פרנסה, וכך תפחית עוינות ותוציא להם מהראש פיגועים ורצח יהודים. מה לעשות שגם לפני הטבח שהקריס את הקונספציה סופית המציאות לא התיישרה עם התיאוריה, ופועלים פלסטינים היו מעורבים במאות פיגועים.
שב"כ, בתקופת רונן בר, קבע שהפועלים העזתים בעוטף לא סיפקו מודיעין לחמאס ולמחבלי הנוחבה, אבל מותר להטיל בכך ספק. השטח מספר סיפור אחר לגמרי: מידע מפורט להדהים זרם לחמאס בחסות "השקט הכלכלי". את המפות המצוירות שנמצאו על גופות המחבלים בעוטף לא יצר לוויין, אלא מודיעין אנושי. הן כללו סימון שבילים פנימיים, מיקומי נשקיות, פרטים על כלבי השמירה בבתים, מיקומי מפתחות, רשימת רבש"צים חמושים ושעות פתיחת שערי היישובים.
באופן מוזר, שלא לומר מנותק, גדי איזנקוט לא חזר בו עד היום מתיאוריית "השקט הכלכלי", כפי שפרס אותה לפני כשנה בראיון אצל שאול אמסטרדמסקי. איזנקוט הציע שם, לצד מלחמה נחושה בטרור, לאפשר בעתיד לכ־130 אלף פלסטינים מיו"ש לשוב לעבוד בישראל. אז תודה, אבל לא תודה. מצאנו פועלים שלא רוצים לרצוח יהודים או לאסוף מודיעין מוקדם לרצח יהודים. עדיף כאלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו