על מחנה השינוי להבין: יש לחזק את שיתוף הפעולה עם החרדים

מחנה השינוי בישראל מרבה לדבר על הצורך בתיקון: חיזוק הדמוקרטיה, שוויון בנטל, השתלבות בחברה ובכלכלה, מאבק ביוקר המחיה והבטחת עתיד משותף. אם אחרי הבחירות תוקם ממשלת שינוי, היא תידרש להכרעה: האם להמשיך לראות בחברה החרדית יריב פוליטי, או לזהות בתוכה את השותפים שיכולים לסייע להוביל שינוי.

הביקורת על ההנהגה החרדית אינה מיותרת, והמחלוקות העמוקות לא ישתנו ביום שאחרי: דיון על לימודי הליבה, השתלבות בתעסוקה, שיפור מעמד נשים וסוגיית הגיוס חייב להתקיים. אלה מהלכים חיוניים למעבר מנפרדות לאחריות משותפת. אלא שעימות עם ההנהגה לבדו אינו מדיניות, ואינו דרך לבנות מציאות חדשה. מי שמבקש לחזק את ישראל הממלכתית צריך לזהות ולחזק את הכוחות החרדיים המבקשים שינוי מבפנים, ולשתף עימם פעולה. עד כה כוחות אלה לא זכו להכרה או לתשתית פוליטית ומוסדית, שתאפשר להם להשפיע.

המבט הציבורי נוטה להיות אחיד: הנהגה אחת, עמדה אחת, ציבור אחד. זהו מבט שגוי ומזיק. בתוך החברה החרדית מתפתחת קבוצה משמעותית של נשים וגברים, פעילים ואנשי מקצוע, המבקשים לנסח דרך אחרת. היא עדיין נטולת כוח פוליטי מאורגן, אך יש לה קהל, מנהיגות ופוטנציאל לשנות את יחסי החרדים והמדינה. קבוצה זו היא "החרדיות הממלכתית".

מדובר בחרדים ובחרדיות המבקשים לשמור על זהותם, אורח חייהם ועולם התורה שלהם, ובד בד לראות במדינה בית משותף. הם רוצים להשתלב בהשכלה הגבוהה, בכלכלה, בשירות הציבורי ובמרחב האזרחי; לחיות כאזרחים שווי זכויות וחובות; להשפיע על המדינה, ולא להתבדל ממנה. הם לא מוותרים על חרדיותם, אלא מעצבים חרדיות שמקבלת אחריות לכלל.

אמנם מדובר במיעוט, אך מחקריהן של ד"ר לי כהנר וד"ר נחומי יפה מצביעים על ציבור המונה עשרות אחוזים מהחרדים, בעל עמדות פתוחות ביחס למדינה, להשכלה ולתעסוקה. דווקא משום כך ממשלה המבקשת שינוי צריכה למקד פעולתה במקום שבו קיימת נכונות לכך. אין טעם לבסס מדיניות על הנחה שהמיינסטרים השמרני ישתנה בלחץ חיצוני בלבד, אלא יש לבנות כוח, מוסדות ותמריצים עבור מי שנעים בכיוון אחר.

ממשלת שינוי לא תוכל להסתפק בהסכמים קואליציוניים או במאבקים תקשורתיים, אלא תידרש לבנות שותפות אזרחית ארוכת טווח: לשתף אנשי חרדיות ממלכתית כבר בתכנון המדיניות, לפתוח בפניהם נתיבי השפעה במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובמוסדות הציבור, ולחזק מוסדות ויוזמות קהילתיות שמייצרים עבורם תשתית להתארגנות.

בכל משרד ממשלתי נדרשת נקודת מבט קשובה ומחוברת לשטח, שאינה משוכפלת מהכוחות המוכרים בלבד. זה נכון לחינוך, לתעסוקה, לדיור, לשירות הציבורי ולסוגיית הגיוס. הבחירה אינה בין ויתור על ערכים לבין עימות מתמיד. שינוי יציב אינו נכפה מבחוץ בלבד - הוא צומח מבפנים. החרדיות הממלכתית יכולה להיות אחת הבריתות החשובות של ממשלת השינוי, והגיעה השעה לראות בה שותפה.