"בליץ" מימין, "נחישות" משמאל: מי באמת מפחד מריבונות הכנסת

חקיקה ושינוי סדרי ממשל הם תמצית המנדט הדמוקרטי שמעניק הציבור לנבחריו. הניסיון לצייר את פעילותה של הכנסת ה־25 כאנומליה אלימה או כחריגה אינו אלא מניפולציה פוליטית שנועדה לכבול את ידי הרוב. תפקידה המוצהר של ממשלה נבחרת הוא להוביל רפורמות, ותפקידה של כנסת ריבונית לחוקק אותן. המאבק הנוכחי אינו על "איכות החקיקה", אלא על עצם הזכות של המחנה הלאומי לממש את מדיניותו.

ההיסטוריה הפרלמנטרית של מדינת ישראל מוכיחה כי כנסות רבות פתחו ברפורמות מבניות חסרות תקדים, לעיתים בקצבי בזק שנועדו לנצל חלונות הזדמנות פוליטיים. כאשר ממשלת רבין השנייה הובילה את הסכמי אוסלו בכנסת ה־13, או כאשר ממשלת שרון הובילה את חוק יישום תוכנית ההתנתקות בכנסת ה־16, המערכות נעו במהירות שיא. לאלה מאיתנו ששכחו, החוק ליישום הסכמי אוסלו עבר בכנסת בתוך חמישה חודשים, והחוק ליישום תוכנית ההתנתקות עבר בכנסת בתוך שלושה וחצי חודשים. מהלכים גורליים אלו שינו את גבולות המדינה, פינו יישובים והפכו סדרי עולם ביטחוניים ומדיניים על חודו של קול, ללא הסכמה רחבה ותוך התעלמות ממחאה ציבורית נרחבת. באותם ימים הממסד המשפטי והתקשורתי לא קרא לקצב החקיקה "דורסני", אלא חגג את "הנחישות השלטונית".

מבחינה כמותית ופרוצדורלית, הכנסת ה־25 אינה שונה. היא פעלה בהתאם לתקנון הכנסת, דרך ועדות סטטוטוריות, תוך קיום עשרות דיונים פתוחים, שמיעת מומחים והצבעות כחוק. כך, למשל, הליך החקיקה של החוק שעסק בסמכויות היועץ המשפטי לממשלה ועבר בימיה האחרונים של הכנסת, חוקק בפרק זמן של שמונה וחצי חודשים מהקריאה הטרומית ועד הקריאה השלישית.

הרפורמה המשפטית ומהלכי המשילות שהובילה הקואליציה נועדו להשיב את האיזון בין הרשויות, שהופר באופן חד־צדדי מאז המהפכה החוקתית של השופט אהרן ברק בשנות ה־90. מהפכה חוקתית זו הועברה בכנסת ה־12 באישון לילה, ברוב זעום ומבלי שהציבור היה מודע לעומק השינוי שנכפה עליו.

בכל רפורמה גדולה - בתחום החלב, ביבוא, בתקשורת, באשראי או במערכת המשפט - תמיד יהיו קבוצות כוח שירגישו ש"הזיזו להן את הגבינה". לשם השוואה, ממשלת בנט חוקקה בתוך שלושה חודשים, באמצעות חוק ההסדרים, את העלאת גיל הפרישה לנשים שהיה שנוי במחלוקת. מי שהתרגלו לנהל את המדינה דרך מסדרונות בג"ץ ופקידות ממונה, מבלי לתת דין וחשבון לבוחר, מגיבים בחרדה טבעית כשהכוח חוזר לנציגי העם. ההתנגדות נובעת מהרצון לשמר את מוקדי ההשפעה הישנים, לא מחרדה לתהליך הפרלמנטרי.

דמוקרטיה מהותית נבחנת ביכולתו של הרוב לבצע את המדיניות שלשמה נבחר. כנסת שמסרסת את עצמה ומגבילה את קצב עבודתה בשל איומים או לחץ של מיעוט קולני, היא זו שחוטאת לתפקידה. הכנסת ה־25 לא ניפצה את כללי המשחק, היא פשוט סירבה לשחק לפי הכללים החד־צדדיים שהוכתבו לה על ידי האופוזיציה ודובריה בתקשורת ובאקדמיה. הגיעה העת לחדול מהצביעות, להכיר בריבונות הכנסת, ולזכור שחקיקה נחושה אינה פגם במערכת - היא הדמוקרטיה בפעולה.