מערכת הבחירות של 2013 היתה אחת המנומנמות בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. בעוד במהלך קמפיין הבחירות התחושה היתה שהמנצח ידוע מראש וכי אין באמת אלטרנטיבה לשלטונו של נתניהו והימין, עם ספירת הקולות הצליח שחקן חדש להפתיע את הפוליטיקה הישראלית.
לאחר בחירות 2009 הקים נתניהו ממשלה שנשענה על מפלגות גוש הימין, בצירוף מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק. האתגר המרכזי של הממשלה היה להתמודד עם ממשל אובמה, דבר שאילץ את נתניהו לתמרן ולבצע מפנה מדיני משמעותי אל מול הפלסטינים, שהתבטא בנאום בר־אילן ובהחלטה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות לתקופה של עשרה חודשים. אולם כל אלו לא הצליחו לשנות את הסרבנות הפלסטינית הכרונית, כאשר אבו־מאזן בחר גם הפעם למסמס את ההזדמנות המדינית. אתגר נוסף היה בקיץ 2011 עם פרוץ המחאה החברתית נגד יוקר המחיה, שבסופו של דבר נחלשה לקראת שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט משבי חמאס לאחר יותר מחמש שנים תמורת 1,027 מחבלים.
בעוד שכשנתיים לפני הבחירות נראה היה כי גם הפעם הקרב המרכזי על הבכורה יתנהל בין הליכוד לקדימה, שקיבלו כ־30 מנדטים כל אחת בסקרים - חילופים פרסונליים במפלגות השונות בגוש המרכז־שמאל הובילו לשינויים משמעותיים במאזן הכוחות הפוליטי. בנובמבר 2011 נבחרה שלי יחימוביץ' להוביל את מפלגת העבודה לאחר נטישתו של ברק, ובינואר 2012 הודיע מגיש הטלוויזיה הפופולרי יאיר לפיד על הצטרפותו לפוליטיקה ועל הקמת מפלגת מרכז בראשותו. גם בקדימה חלו שינויים כאשר במארס הביס שאול מופז את ציפי לבני בבחירות לראשות המפלגה. כעבור זמן קצר החליט מופז להצטרף עם קדימה לממשלת אחדות, אולם הרומן עם נתניהו החזיק מעמד כחודשיים בלבד והוביל לפגיעה בשתי המפלגות בדעת הקהל הישראלית.
הנהנית העיקרית היתה יחימוביץ', שצמצמה את הפער מנתניהו מ־12 מנדטים לארבעה מנדטים בלבד (25 מול 21). אולם לצד ההחלטה להקדים את הבחירות מאוקטובר לינואר 2013, המיזוג בין הליכוד לישראל ביתנו טרף את הקלפים, ולמעשה הכריע את זהות המפלגה הגדולה, כאשר כוחה של העבודה אף נשחק עוד יותר לאחר שלבני פרשה מקדימה והקימה את מפלגת התנועה. אולם למרות הציפייה של נתניהו וליברמן שהאיחוד ביניהם יניב יותר מ־40 מנדטים, סקרים הראו שהציפייה והמציאות אינן נפגשות זו עם זו. אמנם הפער בינם ליחימוביץ' נסק ל־18 מנדטים (37 מול 18), אולם ככל שהתקרב מועד הבחירות נשחק כוחו של האיחוד בימין. מנגד, במרכז־שמאל, בעוד יחימוביץ' הטיפה למדיניות סוציאל־דמוקרטית אנטי־קפיטליסטית, ואף סירבה להצטרף לממשלת נתניהו לאחר הבחירות - הציג לפיד משנה פוליטית מתונה יותר למען מעמד הביניים הישראלי וקרא להשפיע מתוך הממשלה.
תוצאות הבחירות ללא ספק הניבו הפתעה עצומה. בעוד הליכוד־ביתנו סיימו עם 31 מנדטים בלבד, כ־11 מנדטים פחות מכוחן המצטבר של שתי המפלגות בבחירות 2009, הצליחה מפלגתו של לפיד, "יש עתיד", שהסקרים חזו לה כ־13 מנדטים בלבד, לסיים כמפלגה השנייה עם 19 מנדטים, ארבעה יותר מהעבודה ומיחימוביץ' המאוכזבות.
שחקן חדש נוסף שעבורו בחירות 2013 היו טבילת האש בפוליטיקה הישראלית היה נפתלי בנט, שאיחד את מפלגות הציונות הדתית תחת "הבית היהודי" והביא להישג של 12 מנדטים. בהמשך יכוננו השניים את "ברית האחים", שעוד תלווה את הפוליטיקה הישראלית בשנים שלאחר מכן.
הלקח המרכזי מבחירות 2013 היה שאיחוד של שתי מפלגות גדולות עלול להסתיים באכזבה מרה. נראה שתרחיש זה צפוי ללוות אותנו גם בבחירות 2026, כאשר הסקרים מראים לנו שהאיחוד של בנט ולפיד, שני המנצחים של בחירות 2013, צפוי להסתיים בקריסה אלקטורלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו