מי באמת מסכן את ביטחון ישראל? כשהאליטה הביטחונית יוצאת נגד הממשלה

המזל הגדול של החברה הישראלית הוא שארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" איבד למעשה משקל ציבורי כלשהו. הם יכולים אולי לעצבן, לחצות איזה קו אדום, אבל קשה לומר שניירות עמדה והודעות לעיתונות של הארגון הזה גורמים לתזוזות כלשהן בדעת הקהל. זה אולי סימן מבורך להתבגרותו של חלק גדול בציבור, שכבר לא מתרשם בקלות מדרגות וממדים.

אליטה ביטחונית או קבוצת לחץ פוליטית?

זה לא אומר שהאליטה הצבאית, ובעיקר שכבת הלשעברים שמכתיבה עדיין את הטון בקבוצה החברתית הזו, לא יכולה לחולל נזקים. מכוני המחקר שאליהם זולגים בכירי המערכת עם פרישתם, לרוב בהמתנה למינוי או להצנחה לפוליטיקה, משמשים גב רעיוני לקונספציות הכושלות של מערכת הביטחון והצבא, ובמובנים רבים עוסקים בקידום קו מדיני ואסטרטגי הופכי לזה של ממשלות המחנה הלאומי.

אולם עיקר הנזק נגרם בהשלטת הומוגניות מחשבתית ותיבת תהודה בצמרת הביטחונית, באופן שיוצר תופעה סוציולוגית מיוחדת במינה: האליטה הביטחונית הפכה בישראל לקבוצת לחץ פוליטית, המזוהה באופן בלעדי ומובהק עם השמאל, אפופת תיעוב לממשלות ימין וספוגה בשנאה בלתי מוסווית לנתניהו, שמתואר על ידה פעם אחר פעם כ"סכנה קיומית לביטחון" - יותר מאיראן, יותר מחזבאללה, יותר מחמאס. מספיק לראות את האופן שבו האליטה הביטחונית הזו ריפדה בקוצים ובהשמצות את מינויו של דוד זיני לראשות השב"כ (ובמידה מסוימת גם את של רומן גופמן במוסד), כדי להבין איזה לחץ חברתי אלים מתקיים בתוכה, כדי להבטיח שאיש לא יסטה מהקו המפלגתי-מעמדי.

לאליטה הזו אף פעם לא הייתה בעיה לעקוף את הדמוקרטיה כדי לנסות ולכפות את עמדותיה. ראינו כיצד בכיריה היו מוכנים לפרק את צבא העם, לפרום את הלכידות החברתית ואפילו לסכן את הכשירות הצבאית, כאשר תמכו, בעל פה ובכתב, בתנועת הסרבנות ההמונית (סליחה, סליחה, הם תובעים עכשיו, אי-התנדבות!) במסגרת מחאתם הפוליטית נגד הממשלה.

מכתבם של "מפקדים למען ביטחון ישראל" לנשיא ארצות הברית הוא פרקטיקה מקבילה, שנועדה להפעיל לחץ חיצוני על ממשלת ישראל. אין שיג ושיח עם דעת הקהל, אין ניסיון השפעה דמוקרטי - יש סחיטה באיומים של הממשלה באיומי סרבנות, או הזמנה של צונאמי מדיני. עד שיישמע הקנאק, והדמוקרטיה הישראלית תפרוק את צווארה תחת לחץ המגף של הקצינים.

בוחן המציאות והשלכותיו

אבל הבעיה הקשה, האקוטית באמת, במכתבם של הקצינים היא זו של בוחן המציאות. ימים ספורים אחרי פיגוע שגבה את חייהם של שני יהודים - תושב חוות גלעד וקצין מילואים - החבורה הזו מתעקשת להצביע על המתנחלים - כן, כן, על היהודים - כסכנה האמיתית לביטחון ישראל וליציבות האזורית. זה כבר מעבר לדפוס הנפשע של האשמת הקורבן והטלת האחריות לרצח על "המשיחיים" ו"הקיצוניים". כעת הגענו לשלב שבו המתנחלים והיהודים מסומנים כטרוריסטים האמיתיים ביהודה ושומרון, כמחוללי האלימות, כמי שאחראים לתגובתם הרצחנית והצפויה להחריד של הפלסטינים. שיח השנאה הזה מזרים דלק לקמפיין השנאה הגלובלי נגד ישראל.

כל זה קורה אחרי 7 באוקטובר, מתקפת הטרור הרצחנית ביותר על יהודים שיצאה מתוך חבל ארץ שמדינת ישראל התקפלה ממנו כליל. זה קורה גם אחרי שהתגלו תוכניות הפלישה הקטלניות של חזבאללה מדרום לבנון, שממנה נסוג צה"ל בשנת 2000. שני מהלכים אסטרטגיים הרסניים, יש להזכיר, שהאליטה הביטחונית בישראל תמכה וקידמה בכל כוחה, והבטיחה ש"נדע להתמודד".

כעת החבורה הזו מנסה לשכנע את נשיא ארצות הברית שהמתנחלים הם הבעיה הביטחונית הדחופה שצריכה לעמוד על סדר יומו. וזה קורה, כמובן, ערב ביקורו של ראש הממשלה, שצפוי לדון איתו בדילמות האסטרטגיות הקיומיות של ישראל: איראן, לבנון, הרחבת הסכמי אברהם. יש לראות בכך חבלה מכוונת במהלכיה המדיניים של הממשלה.

מכתבם של הקצינים הוא עדות נוספת לפרובינציאליות, לצרות האופקים, לקטנוניות וללוגיקה הכושלת, שמסבירות בדיעבד איך התדרדר צה"ל לקונספציות נפסדות, שמהן הוא מתפכח, לשמחתנו, בשלוש וחצי השנים האחרונות.

מבהיל לחשוב מי מסומן באליטה הביטחונית כסכנה אסטרטגית שיש למגר. מבהיל אף יותר להבין שהדמויות האלה ניהלו עד לא מזמן את תפיסת הביטחון של ישראל. מבהיל עוד יותר לחשוב שרעיונותיהם אולי מחלחלים גם כיום לתודעתה של מערכת הביטחון.