גם בעזה: הגיע הזמן להבין שרק התיישבות מבטיחה ביטחון

הנה תובנה מדוברת ומדויקת מטבח 7 באוקטובר, שהצלחנו בכישרון רב לא לעשות איתה דבר עד כה: בסיומו של כל סבב, מבצע או מלחמה, במוקדם או במאוחר, אנו מוסרים לאויב שטח שכבשנו, ושבמוצהר החזקנו בו "רק לצורכי ביטחון", ולא חלילה לשום מטרה אחרת.

זוהי, אם תרצו, הגרסה הטריטוריאלית לפרדוקס הדלת המסתובבת, שדרכה מחבלים נכנסים לכלא ויוצאים ממנו בעסקאות ובהבנות מפוקפקות, רק כדי לטבוח בנו שוב. גם האדמה שהאויב היה בטוח שהפסיד עושה סיבוב פרסה דומה, חוזרת אליו כפרס על תוקפנותו ומשמשת לו בסיס מחודש ותמריץ לתקיפות נוספות.

זה קרה לנו שוב ושוב לאורך שנים ארוכות, כי הדחקנו את מה שהאויב אף פעם לא הסתיר: רק הפסד קבוע של אדמה נחשב הפסד אמיתי בעיני האסלאם, בעוד אחיזה זמנית שלנו בקרקע נחשבת פיקדון שיוחזר ל"בעליו".

היום רבים יותר כבר מבינים שלא יועילו רצועות ביטחון זמניות, אזורים סטריליים או "מרחבי שליטה" אמורפיים. רק תפיסה אזרחית קבועה, בדמות התיישבות יהודית שמרחיבה את גבולות המדינה, משפיעה על הפנטזיה המוסלמית, שחיי אדם (ורכוש) נחשבים בעיניה כקליפת השום. רק מהלך כזה ממוטט את תפיסת האסלאם שלפיה כל שטח שאי פעם היה מוסלמי יישאר מוסלמי לעדי עד.

עכשיו, בעזה, יש הזדמנות לתיקון קטן. אלפי הצועדים ביום ראשון האחרון הצביעו על הכיוון: הקמה מחדש של יישובי התוחמת הצפונית שפונו באותה התנתקות אומללה, שהקלה מאוד על חמאס לבצע את טבח 7 באוקטובר. זה נשמע מטורלל - אבל זה לא. זה אפילו פשוט יותר מבצפון השומרון, שם כבר החל התיקון.

אפילו מצנע התנגד

בתוחמת הצפונית, באפס מרחק מאשקלון, שכנו עד ההתנתקות שלושה יישובים - אלי סיני, ניסנית ודוגית - בצמוד לאחד החופים היפים בארץ. הם פונו אף שלא הטילו מעמסה על מערכת הביטחון, ואף שבחולות הכורכר הריקים של התוחמת אין ולא הייתה שום בעיה דמוגרפית. להפך - השטחים הללו היו המשך גיאוגרפי טבעי של אדמות נתיב העשרה וזיקים, ובינם לבין גבולות המדינה נשמר רצף טריטוריאלי מלא, ללא צורך במחסומים ובגדרות.

היסטורית, "התוחמת" כלל לא הייתה חלק מרצועת עזה, אלא שטח הפקר בין ישראל למצרים. זאת ועוד: קרקעות התוחמת הצפונית הועברו לישראל כבר ב-1950, בהסכם חילופי קרקעות רשמי עם מצרים, שבתמורה קיבלה את אדמות הכפר עבסאן שבדרום הרצועה.

שלושת היישובים, ולצידם אזור התעשייה ארז, פונו למרות זאת, רק משום שישראל של שרון ואולמרט הבטיחה לארצות הברית "לא להשאיר זנבות".

אפילו אנשי שמאל מובהקים, כמו עמרם מצנע, הבחינו בטעות והתנגדו לפינוי התוחמת. עמי אילון כלל את התוחמת במפת גבולות הקבע של ישראל במסגרת יוזמת השלום המשותפת לו ולסרי נוסייבה, עוד לפני שההתנתקות פורסמה.

לא רק הימין - גם חלק מהשמאל צפה בדיוק את מה שיקרה, ואכן קרה: ירי רקטות מאזור התוחמת לעבר אשקלון וצפונה, והפיכת המרחב לשטח התכנסות לטרור.

בני גנץ, שרחוק מלהיות חובב התנחלויות מושבע, גורס כיום שהשטח הזה חייב להישאר בשליטה ישראלית קבועה, אף שאינו תומך כרגע בהחזרת ההתיישבות לשם.

המציאות הפוליטית הנוכחית מלמדת על היתכנות למהלך: שר הביטחון כ"ץ מבטיח להקים בתוחמת שלושה גרעיני נח"ל. קבוצת משפחות כבר ממתינה ביישוב שבי דרום שבצפון הנגב לאישור עלייה, ומינהלת ההתיישבות של סמוטריץ' השלימה תוכנית מפורטת להקמת שלושה יישובים שם.

ראש הממשלה אינו שולל את היוזמה. זאת בניגוד לרעיון אחר, להקים מחדש את יישובי גוש קטיף, שאותו הוא מכנה "לא ריאלי".

כאן, מכל מקום, זה ריאלי. צריך רק להעז. מדינה זקוקה לעיתים לחלומות שירעידו לה מחדש נימים רדומים בלב. לא רק בשם הזכות, הצדק והביטחון, אלא פשוט כדי לאזן את הטרללת בצד הפלסטיני, שכבר כשלוש שנים מתאחד עם המוני פנאטים מוסלמים בעולם סביב הסיסמה "מהנהר ועד הים". העולם כבר התרגל למציאות המדומיינת הזאת, שמשמעותה המעשית היא חיסול מדינת ישראל. טוב נעשה אם נרגיל אותו - אך בעיקר את עצמנו - לחלומות הפוכים ומאזנים.

הקשר הסיבתי ושאלת המניע

יום לפני 21 שנה, למחרת תשעה באב, פונה גוש קטיף ותושביו גורשו מבתיהם על ידי מדינתם. אריאל שרון, אהוד אולמרט, שמעון פרס, מאיר שטרית, שאול מופז ובכירי צה"ל ושב"כ דחו כולם את תרחישי הבלהות, שבסופו של דבר התממשו. אפילו שופטי בג"ץ, תיראו מופתעים, הניחו ש"הפינוי מפחית את רצונם של הפלסטינים לפגוע באוכלוסייה אזרחית".

חיוני לזכור זאת. לא כדי לנגח, אלא בעיקר כדי לא לברוח מהקשר הסיבתי בין ההתנתקות לטבח 7 באוקטובר, שרבים מאבות ההתנתקות מוסיפים להכחישו; ומהקשר בין גירוש קטיף לצמיחת עיר הטרור הגדולה בעולם ולהתפתחות מערך "החפצים המעופפים", כהגדרתו המזלזלת של דב ויסגלס בימים ההם.

את הזיקה שבין ההתנתקות לטבח יהיה צריך לחקור בעתיד, אבל לא פחות מכך גם את נסיבות לידתו של המהלך. שרון ומקורביו מעולם לא תבעו לדין את מי שהאשים אותם בכך שתוכנית ההתנתקות הייתה פתח מילוט מדיני מחקירות פליליות שהתנהלו נגד שרון.

ח"כ לשעבר צבי הנדל מתעקש עד היום ש"כעומק החקירה, כך עומק העקירה". חגי הוברמן, רביב דרוקר ועופר שלח הקדישו לסוגיה מקום נרחב בספריהם.

משה (בוגי) יעלון, שכיהן כרמטכ"ל עד עשרה שבועות לפני ההתנתקות, כתב בספרו שכששרון "מצא עצמו במצוקה אישית בשל החקירות הפליליות. (הוא) החליט להפוך את השולחן ולנקוט מהלך דרמטי שסתר את השקפת עולמו". ליעלון אין ספק "שההחלטה של שרון נבעה משיקולים זרים".

מנגד, בספרו "שטחים תמורת שלום", חגי סגל מגולל את דמותו של שרון האחר, שגם לפני הפינוי חשף עמדות יוניות להפליא. סגל מעלה את האפשרות שעבור שרון ההתנחלויות היו רק סולם לפסגה ומנוף לקידום אישי. הוא פורס יריעה רחבה של מעשים, התבטאויות והתנהלות שאולי מלמדים כי שרון כלל לא היה מי שחשבנו שהיה.

כיום אין עוד די בהבנה שההתנתקות הביאה עלינו אסון. אנו זכאים לדעת בשל מה בא עלינו האסון הזה, ומה באמת הניע את האיש שצעק מעל כל במה שדין נצרים כדין תל אביב - עד שיום אחד פעל בדרך ההפוכה לחלוטין.