בנובמבר 2023 הגיעו למחנה שורה טרקטורים שפרקו שוב ושוב מכף הטרקטור גופות וחלקי גופות. איברים קטועים של גברים, נשים וטף. זו לא פתיחה טריוויאלית לטור, אבל מתחוור שאת הטיפול בהלם שניסינו להפעיל ללא הצלחה על אומות העולם עם סרטון 46 הדקות, אנחנו צריכים להפעיל קודם על עצמנו.
תהום פעורה בין המצב הקיומי הישראלי, על אתגריו הביטחוניים, המדיניים והפנימיים, לבין השטחיות, אוזלת היד והיעדר היושרה של מי שמתיימרים להציע להם פתרונות. תהום פעורה בין הפוליטיקה לבין החיים.
וההשלכות חמורות - ראשית, כי זו בדיוק המערכת המופקדת על ניהול החיים בפועל, ושנית, כי אנחנו עלולים למצוא עצמנו נכנעים לתחושה שאין לנו השפעה על מה שקורה. הולכת ומשתלטת עלינו אדישות של חוסר אונים.
אין דבר מייאש מלצפות בח"כ או בח"כית שידוע שלא עמדו באתגרים אחרי 7 באוקטובר, מפזרים הצהרות לוחמניות. אין מעורר מיאוס מפוליטיקאים מתחילים בקמפיינים צעקניים, לשים את המציאות לצורכיהם ושופכים דמגוגיה בסרטונים שמתחפשים לשליחות ציבורית. אולי רק מי שהוכתרו בתור הבטחות חדשות, אך אימצו בתוך ימים ספורים את הסיסמאות הישנות.
אנו עדים למי שמכהנים כרגע או כיהנו בעבר בתפקידי הנהגה אזרחית או ביטחונית, מתעלמים מטעויות חמורות שנעשו תחת הנהגתם, שללא ספק הובילו אותנו לאוקטובר 2023, מדלגים מעל מדיניות כושלת שהם נושאים באחריות לגביה, תוך פרסום סרטונים שמסתפקים בלתקוף את הצד השני.זה לא רק זלזול באינטליגנציה של האזרחים, אלא חוסר כשירות ממשי.
האם מי שבורחים מאחריות יכולים לקבל על עצמם אחריות מחודשת? האם מי שפועלים להשנאת ציבורים שלמים משיקולים אלקטורליים יוכלו להקים "ממשלה מאחדת"? איזה ח"כ לשעבר או לעתיד שכבר לא זוכר באיזו מפלגה הוא ולא מסוגל לומר מה חושך ומה אור, אם זה מתנגש עם דף המסרים, יבוא להושיע את ישראל? ומכוח מה?
אני מבקשת להזכיר שבנובמבר 2023 הגיעו למחנה שורה טרקטורים שפרקו שוב ושוב מכף הטרקטור גופות וחלקי גופות. האינטנסיביות של המערכת הפוליטית, הספינים, הצעקות וההתכתשויות במליאה נועדו ליצור מיסוך שישכיח מאיתנו את העובדות, וימנע עיסוק בשאלות ליבה קיומיות. ואכן, ככל שהצעקות בוועדות הכנסת משתוללות, כך העובדות הולכות ודוהות והאימה שליבתה את יצר ההישרדות שבנו מפנה מקומה לאדישות.
הולכת ומשתלטת עלינו אדישות של חוסר אונים. ולראיה - הקולות המתרבים מסביב שמודיעים כי אין לנו למי להצביע בבחירות. וזה לא שאנחנו אדישים למציאות. את המציאות אנחנו חיים ובוכים.
כמעט שלוש שנות מלחמה החזיקו אותנו חדים, ערים לכל סאונד חריג מהטלפון. מחזיקים בתודעה בכל רגע אינספור איומים קיומיים, שרידות כלכלית, ילדים נפגעי קורונה שמתנפצים אל קירות הממ"ד. ומישהו צריך לאסוף את הילדים הללו, מטאפורית ובפועל, בפקקים שלא ברור בשל איזו הפגנה הם. ומה קורה לנפש אחרי שלוש שנים? מה קורה לגוף כשרמות האדרנלין והקורטיזול משתוללות? כן, בדיוק מה שאתם מרגישים שקרה להם, כולל הפרעות השינה והמחשבות המורבידיות.
אנחנו אומה בפוסט־טראומה. וההתמודדות מחייבת ראשית את ההכרה בעובדה שנגרמה פגיעה, ושנית את החזרת השליטה לידיים של הנפגע. בנובמבר 2023 הגיעו למחנה שורה טרקטורים, ואף אחד משורת הבכירים שתפקודם ב־20 השנים האחרונות הוביל למציאות הזו לא עצר לרגע, או עמד מול העם הפגוע, והסביר. רובם מעמידים עצמם לבחירה באוקטובר באמצעות קמפיינים רעשניים שגורמים לרובנו ייאוש של חוסר אונים. אך עלינו להחזיר לעצמנו את השליטה, ובשלב ראשון - להפסיק להסכים לרעש המיסוך שהם מייצרים ולדרוש תשובות לשאלות הגדולות. זה כבר לא עבור הדמוקרטיה, זה לטובת הנפש שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו