בפוליטיקה הישראלית קיימת מחלה כרונית, כזו שמתפרצת בכל פעם שמישהו באולפני הטלוויזיה מזהה "פוטנציאל אלקטורלי" חדש: מחלת האגו והפיצול. הסקרים האחרונים מציגים תמונה שהיא לא פחות מהתעללות במתמטיקה ובבוחר הנבוך.
שלוש התארגנויות שונות, שבעה אגו טריפים נפרדים, ואפס מנדטים שעוברים את אחוז החסימה. זהו ה"מגה־זורד" של הפוליטיקה הישראלית - יצור כלאיים של איחודים דמיוניים שמייצרים בעיקר אוויר חם, כותרות בעיתוני סוף השבוע ושריפת קולות שיטתית בסיטונות.
המספרים, מה לעשות, מדברים בעד עצמם ומסרבים לשקר. האיחוד בין בני גנץ לדדי שמחי "נוסק" בסקרים ל־2.1% מביכים. רשימת הווטרנים הנוסטלגית של יולי אדלשטיין ואיילת שקד מזנקת ל־1.6%, בעוד חילי טרופר ויועז הנדל מגביהים עוף ומגרדים את ה־1.5% מלמטה.
על הנייר ובהודעות לעיתונות, מדובר בתקווה חדשה ובבשורה ממלכתית; בפועל, מדובר בפוליטיקאים שהמצע שלהם מסתכם באמונה יוקדת ואנוכית שמישהו בציבור מוכרח להתעניין בהם.
אך הבעיה האמיתית אינה הזמן היקר שהם גוזלים מהצופים בבית. הנזק האמיתי הוא אסטרטגי, והוא מופנה ישירות כלפי מחנה הימין ומנהיגיו. הנדל וטרופר, כמו גנץ ושמחי, מסתובבים באולפנים כמי שנושאים על כתפיהם הצרות את בשורת הממלכתיות והשפיות. הם מצהירים שבכוונתם לכפות "ממשלת אחדות" שתזיז את הקיצונים ותשקם את המדינה.
כאן בדיוק טמונה האשליה הגדולה. ללא איחוד מאסיבי וריצה משותפת, המפלגות הללו לעולם לא יגיעו למסה הקריטית שתאפשר להן לכפות דבר מלבד בזבוז פתקי הצבעה. ריבוי המפלגות הזה לא רק מחליש את נתניהו, הוא מחסל את היכולת של כל גוש המרכז־ימין להציב אלטרנטיבה שלטונית יציבה או לכפות אחדות. כשכל פוליטיקאי דורש להיות ראש הרשימה של עצמו, התוצאה הבלתי נמנעת היא ממשלה שעומדת על כרעי תרנגולת, או גרוע מכך - שיתוק פוליטי מוחלט ומערכת בחירות נוספת.
אלא שהמסקנה המפתיעה והמדאיגה ביותר מהסקרים הללו, היא שחילי טרופר ויועז הנדל הם לא רק הבעיה של גנץ, איזנקוט או נפתלי בנט. הם בראש ובראשונה איום קיומי על בצלאל סמוטריץ'. סמוטריץ' נמצא כעת בנקודה הקריטית ביותר בקריירה הפוליטית שלו. המצביעים הדתיים־לאומיים ה"בורגנים" - אלו שמחפשים ימין ביטחוניסטי איתן, אך סולדים מהקו החרד"לי־קיצוני וממלחמות התרבות - מוצאים בטרופר הדתי וברוח הממלכתית של הנדל אלטרנטיבה נקייה ונוחה להזדהות. כל חצי אחוז שהנדל (האיש שהחליף שבע מפלגות בשבע שנים) או טרופר שורפים מתחת לאחוז החסימה - נגרע ישירות מפוטנציאל המנדטים של הציונות הדתית.
שר האוצר חייב לקרוא את הכתובת שעל הקיר, והיא כתובה באותיות קידוש לבנה: אם הוא רוצה לראות את משכן הכנסת הבאה, אין לו הלוקסוס לרוץ לבד או להסתמך על שותפים זניחים. ריבוי המפלגות הופך את סיכוייו לעבור את אחוז החסימה להימור קזינו מסוכן מדי.
כדי לשרוד את הטלטלה, עליו לזנוח את שאיפות העצמאות המוחלטת, ולחתור לבלוק טכני או לאיחוד רשמי עם הליכוד. במפה הפוליטית הנוכחית, שבה אדלשטיין ושקד מנסים למכור "אחריות" תוך השמדת מנדטים יקרים, הליכוד הוא גלגל ההצלה היחיד שלו.
האוויר החם ששורף קולות בימין הרך ובמרכז הוא סכנה ברורה ומיידית לימין כולו. כשהנדל מציג עצמו כיסוד של יציבות ושקד משווקת את עצמה כהבטחה ליברלית, הם לא בונים אלטרנטיבה - הם פשוט מפרקים את הקיים. אם גוש הימין לא יתעשת, לא ירסן את האגו־טריפים ולא יחתור לאיחודים גדולים, הוא יתעורר בבוקר שאחרי הבחירות ויגלה שהממשלה הבאה תוקם בלעדיו. בינתיים, גיבורי הסקרים ימשיכו לנתח את ה־1.5% שלהם באולפנים, מרוצים מעצמם, אך רחוקים שנות אור ממוקדי ההשפעה.
ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לפוליטיקה ותקשורת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו