הפרדה מגדרית סוגרת שערים

החלטת ועדת החינוך של הכנסת לאשר לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק המרחיבה את האפשרות ללימודים בהפרדה מגדרית גם לתארים מתקדמים, אינה עוד תיקון טכני בחוק זכויות הסטודנט. זו החלטה שיש לה משמעות רחבה הרבה יותר: היא מבקשת להכניס אל לב ההשכלה הגבוהה בישראל תפיסה שלפיה הפרדה בין נשים לגברים היא פתרון לגיטימי, רצוי ולעיתים אף הכרחי. זו טעות עמוקה.

הרחבת הנגישות להשכלה גבוהה היא יעד חשוב ביותר. שילוב אוכלוסיות מגוונות באקדמיה, ובכללן נשים וגברים מהחברה החרדית, הוא אינטרס חברתי, כלכלי וחינוכי ראשון במעלה. דווקא מפני חשיבותו אסור לבסס אותו על הפרדה.

הפרדה מגדרית אינה רק סידור טכני של כיתה. היא מסר. היא מלמדת את הסטודנטיות והסטודנטים כי המפגש בין נשים לגברים הוא בעיה שיש לפתור, ולא מציאות אנושית, מקצועית ואזרחית שיש ללמוד לחיות בתוכה. היא הופכת את ההימנעות ממפגש לערך מארגן, ואת המרחב האקדמי ממקום של היכרות, שיח ולמידה משותפת - למרחב מחולק.

באקדמיה, ובוודאי בתארים מתקדמים, הדבר חמור במיוחד. תואר שני ושלישי הם מרחבים של מחקר, ביקורת ויצירת ידע, הנשענים על מפגש עם שונות חברתית, תרבותית, מקצועית ואינטלקטואלית. כאשר מצמצמים מראש את המפגש הזה, מצמצמים את האופק האקדמי. החשש המרכזי הוא מיצירת מערכת כפולה: מסלולים נפרדים, כיתות נפרדות, סגל נפרד, ובהמשך מרחבים נפרדים.

גם אם החוק מוצג כהסדר וולונטרי, ברגע שההפרדה מקבלת מעמד חוקי רחב, היא עלולה להפוך מנקודת חריג לנורמה. הניסיון מלמד כי "נפרד אך שווה" אינו נשאר שווה. מי שעלולות לשלם את המחיר הן בעיקר נשים, שימצאו את עצמן במסלולים מצומצמים עם פחות אפשרויות בחירה, פחות חשיפה אקדמית ופחות נגישות למוקדי השפעה. גם חופש ההוראה והמחקר עלול להיפגע.

כמי שבאה מעולם החינוך וההשכלה הגבוהה, אני רואה בכך גם כישלון חינוכי. תפקידה של מערכת ההשכלה הגבוהה אינו רק להעניק תארים, אלא להכין אנשים לחיים בחברה מורכבת, להכשיר אנשי מקצוע שיודעים לעבוד עם בני אדם שונים מהם, ולפתח חשיבה ביקורתית ושותפות אזרחית. אם באקדמיה עצמה נוותר על המפגש - מה נאמר למורים, למטפלות, למנהלות ולחוקרים שאנו מכשירים?

יש דרכים רבות להנגיש השכלה גבוהה בלי להרחיב הפרדה מגדרית: מלגות, ליווי אישי, מכינות, תמיכה אקדמית, גמישות ארגונית והתאמות תרבותיות שאינן פוגעות בשוויון. כל אלה מורכבים יותר מהפרדה, אך גם נכונים יותר.

המאבק בהצעת החוק אינו נגד הציבור החרדי. הוא מאבק כדי שהשילוב ייעשה מתוך פתיחת שערים אמיתית, ולא מתוך יצירת שערים נפרדים. הכנסת עוד יכולה לעצור את המהלך הזה ולומר באופן ברור: כן להרחבת הנגישות, כן לשילוב אוכלוסיות מגוונות, אבל לא להפרדה מגדרית כבסיס לפעילותה של מערכת ההשכלה הגבוהה.

פרופ' דוניצה שמידט היא נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים