בשנת 1952 נפגש רה"מ דוד בן־גוריון עם מנהיג הציבור החרדי, החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ), בביתו שבבני ברק. הפגישה, שנועדה לגשר על הקרע שבין הציבור הדתי והחילוני במדינה הצעירה, הולידה את אחד המשלים הידועים והמשפיעים ביותר בשיח הישראלי - משל העגלה המלאה והעגלה הריקה.
החזון איש תיאר שתי עגלות הנפגשות בשביל צר. האחת עמוסה בכל טוב, והשנייה ריקה. לפי כללי הדרך, העגלה הריקה היא זו שחייבת לפנות את הדרך לעגלה המלאה. הנמשל היה ברור: הציבור החרדי הוא כביכול "העגלה המלאה", הנושאת את מסורת ישראל, ואילו הציבור החילוני הוא "העגלה הריקה", שוויתרה על עולמה הרוחני.
בן־גוריון דחה את ההבחנה הזו. בעיניו, עולם התורה אכן נושא אוצר רוחני עצום, אך גם הציונות מילאה את עגלתה בערכים חדשים: ריבונות, בניין הארץ, עבודה עברית, יצירה, התיישבות ואחריות לגורלו של העם היהודי. שתי העגלות, טען בן־גוריון, מלאות כל אחת בדרכה.
מאז חלפו יותר מ־70 שנה, והמציאות הישראלית השתנתה מן היסוד. העגלה שכונתה אז "ריקה" הלכה והתמלאה לאורך השנים. היא התמלאה ערים ויישובים חדשים, אוניברסיטאות ומכוני מחקר, פרסי נובל, הייטק, מדע, רפואה, חקלאות, משפט, ספרות, אמנות ויצירה עברית מקורית.
אך מעל לכל, נוספה לעגלה הזאת תכולה שאיש לא ייחל לשאת: מאז מלחמת העצמאות ועד ימינו נחקקו עליה שמותיהם של אלפי הנופלים והנופלות במערכות ישראל. בכל דור נוספו עוד שמות לאבן הזיכרון הלאומית, צעירים וצעירות שיצאו להגן על המדינה ולא שבו. זהו מטען שאין כבד ממנו. זהו המחיר שאפשר את קיומה של המדינה, את חירותה ואת יכולתה להמשיך להתקיים. במובן הזה, העגלה לא נושאת רק הישגים, אלא גם קורבנות.
גם עולם התורה המשיך לצמוח ולהתפתח. אלפי תלמידי ישיבות ובתי מדרש ממשיכים לשאת את מסורת ישראל ולהעביר אותה מדור לדור. מעטים יערערו על כך שלימוד התורה הוא אחד מערכי היסוד של העם היהודי. אך דווקא משום כך, הדיון הנוכחי בחוק יסוד: לימוד תורה מעורר שאלה עמוקה יותר מן הוויכוח הפוליטי.
אם לימוד התורה הוא ערך יסוד מושרש ומוסכם - מדוע יש צורך לעגן אותו דווקא כיום בחוק יסוד? ערכים מכוננים לא נשענים בדרך כלל על כוחו של החוק, אלא על כוחו של הקונצנזוס. כשמבקשים להעניק להם עיגון חוקתי, מתעוררת השאלה אם מדובר בביטוי לעוצמתם, או דווקא לחשש שמעמדם כבר אינו מובן מאליו.
אולי זו משמעותו החדשה של משל העגלות. במשך עשרות שנים התווכחנו איזו עגלה מלאה ואיזו ריקה. אך אחרי 70 שנה, זו כבר לא השאלה החשובה. השאלה האמיתית היא אם כל אחת מהעגלות מוכנה להוסיף את חלקה למסע הלאומי. כי בסופו של דבר, 70 שנה אחרי משל העגלות, עתידה של מדינת ישראל לא יוכרע בשאלה איזו עגלה מלאה יותר, אלא בשאלה אם כולנו נהיה מוכנים לשאת יחד את משאה.
פרופ' אריאל פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו