מרחץ הדמים שאיש כבר לא סופר: הנרצחים בחברה הערבית הפכו לשקופים

במרחק של דקות נסיעה בודדות ממרכזי הבילוי התוססים של תל אביב וממסדרונות השלטון במשרדי הממשלה בירושלים, מתחולל מרחץ דמים יומיומי ובלתי פוסק.

אלא שעבור הפוליטיקאים הישראלים, עבור רוב הציבור היהודי ובמיוחד עבור מהדורות החדשות המרכזיות - נראה כי מקרי הרצח הללו מתרחשים ביקום מרוחק וזר. לא בתוך המדינה הריבונית ישראל, אלא ב"מערב פרוע" דמיוני שחוקיה של המדינה אינם חלים עליו, ושבו דמם של התושבים נתפס כסמוק פחות, כאילו מדובר בחיי אדם מדרגה שנייה.

המספרים המצמררים של שנת 2026 זועקים לשמיים, אך נדמה שהם נבלעים בחלל הריק של האדישות הציבורית והפוליטית. לפי נתוני "יוזמות אברהם" המעודכנים, מאז תחילת השנה נרצחו בחברה הערבית 147 איש. המצב החריף והידרדר דרמטית בשבוע האחרון בלבד, שבו גבה גל האלימות חסר הרסן את חייהם של 12 איש נוספים.

זהו קצב רצחני, שאינו מזכיר מדינה דמוקרטית מתוקנת המבקשת לשמור על סדר ציבורי, אלא אזור מלחמה של ממש. ובכל זאת, התגובה הממסדית נותרת קפואה ומנותקת. הפוליטיקאים מפריחים סיסמאות חלולות על "משילות" וביטחון, אך בפועל מפקירים את הרחוב הערבי לחסדיהם של ארגוני הפשע המאורגן, כאילו מדובר בבעיה "פנימית" של מיעוט מבודד שאינו שייך באמת למארג האזרחי והלאומי של המדינה.

לתקשורת הישראלית יש תפקיד מכריע בייצור ובתחזוקה של הניתוק הזה. נתונים במחקר שביצעתי, הבוחן את דפוסי סיקור האלימות בחברה הערבית, חושפים מציאות עגומה ומעוררת מחשבה: יותר מ־90% מהדיווחים בחדשות מאופיינים ב"מסגור אפיזודי".

המשמעות המעשית היא שהתקשורת מתמקדת באירוע הבודד - הדם הניגר על המדרכה, צליל הסירנות המפלח את הלילה, דמותה של האישה הבוכה בחיג'אב - אך מנתקת אותו לחלוטין מההקשר החברתי, הפוליטי וההיסטורי הרחב. זהו סיקור של "פגע וברח": מדווחים על הרצח הלילה, סופרים את הגופה התורנית - וממהרים לעבור הלאה, לתחזית מזג האוויר או לכותרות הכלכליות, כאילו דבר לא קרה.

המסגור האפיזודי הזה מונע מהציבור הישראלי להבין שמדובר בכשל מערכתי ותמטי עמוק. במקום לדון בהזנחה תקציבית שיטתית של עשורים, באפליה בוטה בתכנון ובבנייה, או בהיעדר מוחלט של אופק כלכלי וחברתי לצעירים הערבים, התקשורת מעדיפה להציג את האלימות כ"פתולוגיה תרבותית" מובנית.

"מומחים" יהודים באולפנים - לרוב אנשי ביטחון לשעבר - מסבירים לצופים על "המנטליות הערבית" ועל "סכסוכי חמולות", בעוד הקול הערבי נדחק לתפקיד השולי של "הקורבן הרגשי" או "המתחנן לעזרה". בדרך זו, הרצח הופך לגזירת גורל של חברה "פרימיטיבית", ולא לכישלון מהדהד ומכוון של משטרת ישראל, שמפענחת רק 12% ממקרי הרצח.

ההשלכות של ההתעלמות הזו והמסגור המעוות הן הרסניות. ראשית, הן מעניקות למדינה "פטור" מאחריות. אם האלימות היא תרבותית ולא פוליטית - אז אין טעם להשקיע בחינוך, בתשתיות או ברווחה; הפתרון היחיד המוצע הוא כוחני ושרירותי. כאן נכנס לתמונה "מסגור הביטחוניזציה": הפשע האזרחי מוגדר מחדש כאיום ביטחוני על המדינה היהודית. הנשק הבלתי חוקי בנצרת או בטמרה לא נתפס כבעיה של ביטחון אישי עבור הערבים, אלא כ"איום פנימי" שעלול להפנות את קנהו נגד יהודים ביום פקודה.

עלינו להתעורר מהתרדמת המוסרית הזו. האלימות בחברה הערבית אינה מתרחשת ביקום אחר - היא מתרחשת כאן, תחת ריבונותנו, ובשמנו. המשך המסגור האפיזודי וההתעלמות הפוליטית לא רק יחריב את החברה הערבית מבפנים, אלא גם יכרסם ביסודות הדמוקרטיים של המדינה כולה. הגיע הזמן להפסיק לספור גופות ולהתחיל לדרוש אחריות מדינתית וסיקור תקשורתי אמיץ, שרואה בערבים אזרחים פגיעים, ולא רק תפאורה דהויה לכתבות פלילים משעממות בחדשות, המהוות עלה תאנה למחדל המתמשך של המדינה.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה