מהרחובות ועד הכנסת: המשילות המתפוררת מחזירה את ישראל ל"מצב הטבע"

כמעט לא חולף יום בלי ידיעה נוספת על רצח, סחיטה באיומים או אלימות קשה. לעיתים מדובר בחיסול בין ארגוני פשיעה, לעיתים בתקיפת צוות רפואי או עובד ציבור, ולעיתים באלימות ברחובות ובכבישים. אנו נוטים לראות בכל אחד מן האירועים הללו בעיה נקודתית המחייבת תגובה משטרתית או ענישה מחמירה, אך האלימות שאנו עדים לה היא הביטוי הגלוי לתהליך עמוק ומתמשך של היחלשות המדינה.

במונחים פילוסופיים, החברה הישראלית מתחילה לשוב אל מצב החיים בטבע שתיארו תומאס הובס וג'ון לוק - מאבות המחשבה המדינית בעת החדשה, ומי שעיצבו את האופן שבו אנו חושבים גם היום על מושג המדינה.

הובס טען שבטבע אין מדינה, וכל אדם נאלץ לסמוך על כוחו שלו לצורך הישרדות, בפחד, בחוסר ודאות ובמאבק מתמיד. כדי להיחלץ ממצב זה, בני האדם כרתו חוזה חברתי והעבירו למדינה את הסמכות לחוקק חוקים ולאוכפם. בתמורה, המדינה אמורה להגן עליהם מפני איומים פנימיים באמצעות המשטרה, ומפני איומים חיצוניים באמצעות הצבא. כשאזרחים מתחילים להבין שהמדינה אינה מסוגלת עוד להגן עליהם מפני עבריינים, ארגוני פשיעה או אלימות שרירותית - נסדק היסוד שעליו נשען החוזה החברתי.

לוק מוסיף רובד עמוק אף יותר: לשיטתו, השלטון עצמו אינו רשאי להפוך למקור של פגיעה בזכויות הטבעיות. החיים, החירות והרכוש אינם מוענקים לאדם על ידי המדינה. הם קודמים לה, והיא קיימת כדי להגן עליהם.

לכן, כשרשויות השלטון נתפסות כמי שפוגעות בזכויות יסוד, מפעילות את סמכותן באופן בלתי שוויוני או אינן מחילות על כלל האזרחים אותן זכויות ואותן חובות - הפגיעה עמוקה יותר. המדינה הופכת למשרתת של אינטרסים מגזריים, ולא של טובת הכלל. כך, לדוגמה, כשהיא מטילה מיסים ומכסים מוגזמים על דלק ועל מוצרי מזון שונים, וכשהיא מאפשרת לקבוצות ריכוז לעשוק את האזרחים בתחומי הביטוח והבנקאות.

האלימות בנגב ובגליל, ובימים האחרונים גם ביפו, בחולון ובנתניה, היא עדות לתהליך עמוק ומתמשך שבו המדינה אינה דואגת לעניין הבסיסי שבשבילו הוקמה - שמירת הביטחון. גם הפגנות החרדים מעידות על כך. במשך מאות שנים החרדים קיבלו את העיקרון של דינא דמלכותא דינא, שלפיו חוקי המדינה מחייבים את כלל האזרחים בענייני החיים הציבוריים, גם כשראו באלוהים את הריבון העליון. כיום, הדרישה לפטור קבוע מחובות המוטלות על כלל הציבור תוך שמירה על מלוא זכויות האזרחות, היא קריאה גלויה לביטול הריבונות המדינתית.

כך גם המחאה הכוחנית בקפלן. בלב המחאה ניצבה התפיסה שלפיה ביהמ"ש העליון צריך להיות הפוסק האחרון כמעט בכל מחלוקת ציבורית, גם כשמדובר בשאלות ערכיות ופוליטיות מובהקות. אלא שבדמוקרטיה פרלמנטרית הציבור הוא הריבון. כשההכרעה הסופית עוברת מן הקלפי אל אולם בית המשפט - ההכרעה עוברת מהמוסד הנבחר, שבישראל כולל 120 חברי כנסת, אל מוסד של 15 שופטים עליונים שכופה את השקפתו בענייני צדק וסבירות, מידתיות ומוסר.

הובס ולוק נחלקו בשאלות רבות, אך הסכימו על עקרון יסוד אחד: המדינה קיימת כדי להחליף את שלטון הכוח השרירותי במסגרת אחת של חוק, ביטחון ושוויון בפני הדין. כשהיא מתקשה להגן על אזרחיה מפני אלימות, וכשהיא עצמה מפעילה עליהם סוגים של אלימות שלטונית, נוצרים סדקים ביסודות שעליהם בנויה המדינה.

חברה שמאבדת את אמונה ביכולתה של המדינה למשול לא מידרדרת לאנרכיה בבת אחת, אלא גולשת אליה צעד אחר צעד, עד שהכוח מחליף את החוק, הפחד מחליף את הביטחון, והאזרחים מבינים שהם שוב נאלצים לדאוג לעצמם. זו אינה רק אזהרה פילוסופית - זו המציאות שעלולה להמתין לכל מדינה שמוותרת על המשילות שלה.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית