בחירות 2001 היו הפעם היחידה בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה אזרחיה התבקשו ללכת לקלפי כדי לבחור ראש ממשלה. גם הפעם, כמו בשלוש מערכות הבחירות שלפניה, התרחש מהפך פוליטי: יו"ר הליכוד אריאל שרון גבר על ראש הממשלה המכהן ויו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק. הבחירות נערכו על רקע קריסת תהליך אוסלו ופרוץ האינתיפאדה השנייה. התחושה הציבורית היתה שמדינת ישראל חייבת לחשב מסלול מחדש.
לאחר ניצחונו הגדול על נתניהו בבחירות 1999 ותקוותו להביא במהלך כהונתו לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ברק גילה מהר מאוד שפער העמדות בין הצדדים אינו ניתן לגישור. פסגת קמפ דייוויד, שהתקיימה בחסות ממשל קלינטון ביולי 2000, הסתיימה בכישלון חרוץ. נוסף על העובדה שכלל הציבור הישראלי נחשף לעמדותיו של ברק, שהיה לראש הממשלה הישראלי הראשון שהסכים לחלק את ירושלים, התברר שהקמת מדינה פלסטינית על שטח של יותר מ־90% משטחי יש"ע לא תשביע את תיאבונם של ערפאת ובני עמו, שפתחו בספטמבר במלחמת טרור נגד ישראל.
פרוץ האינתיפאדה השנייה הוביל לירידה חדה במעמדו של ברק. סקרים מאמצע נובמבר הראו שנתניהו, שהיה בפסק זמן מהחיים הפוליטיים, מוביל על ברק בפער דו־ספרתי. אף שהיה רוב לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות, ברק הדהים כשהודיע בתחילת דצמבר על התפטרותו - מהלך שמבחינה חוקית מוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד, כשהמועמדים חייבים להיות חברי כנסת מכהנים. כך עלה בידיו למנוע את התמודדותו של נתניהו, שלא היה חבר כנסת, ולשמור על הרכבה הנוכחי של הכנסת, ובכך למנוע קריסה אלקטורלית של גוש המרכז־שמאל. אך אף שהכנסת תיקנה את החוק והתירה למי שאינו חבר כנסת להתמודד, ומאוחר יותר הצביעה נגד פיזורה - נתניהו הודיע שלא יתמודד בבחירות לראשות הממשלה, שנקבעו ל־6 בפברואר 2001.
בעוד החלטתו של נתניהו הותירה את שרון כמועמד הימין, שקמפיין הבחירות שלו הציג אותו כדמות היחידה שתביא שלום שישמור על אזרחי ישראל - בגוש המרכז־שמאל, שניהל קמפיין הפחדה בטענה שניצחונו של שרון יוביל למלחמת חורמה במזרח התיכון, חששו מנתוני הסקרים, שניבאו הפסד לברק בפער דו־ספרתי. בשלב זה, שמעון פרס בן ה־77, שסקרים הראו כי הוא מוביל על שרון בפער קטן, קיווה להחליף את ברק כמועמד הגוש. אך פרס נכשל להשיג את התמיכה הנדרשת של עשרה חברי כנסת, לאחר שבמרצ סירבו לתמוך בו מחשש לקרע במחנה המרכז־שמאל. לבסוף שרון וברק נותרו היחידים במרוץ. השאלה היחידה היתה באיזה פער ינצח שרון - פער שבתום ספירת הקלפיות עמד על 25%.
תבוסתו של ברק נבעה משתי סיבות מרכזיות. הראשונה היתה איבוד התמיכה של הציבור הערבי, שרק 19% ממנו הגיעו לקלפי, לעומת 75% בבחירות 1999, על רקע האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר, שבהם נהרגו 13 ערבים ישראלים בעימותים עם משטרת ישראל. אך בעוד התגייסות ערביי ישראל היתה ממתיקה את תבוסתו של ברק (מ־25% ל־13%), הסיבה המרכזית להפסדו נעוצה בדפוס ההצבעה של הציבור היהודי. בעוד בבחירות 1999 זכה ברק ב־1.5 מיליון קולות של יהודים - ב־2001 הוא זכה במיליון בלבד.
לסיכום, הפסדו של ברק נבע בעיקר עקב כך שהציבור היהודי איבד את אמונו בדרכו המדינית מול הפלסטינים. לאחר שתהליך אוסלו נכשל, רבים סברו שיש לבחור במנהיג אחר, שיוכל למגר את הטרור הפלסטיני בעוצמה ובנחישות ולהחזיר לאזרחי ישראל את תחושת הביטחון. מעניין יהיה לראות אם גם בבחירות 2026 - שבדומה לבחירות 2001 מתקיימות בצילן של מתקפת 7 באוקטובר ומלחמת התקומה - רוב הציבור היהודי יחליט לבחור במנהיג אחר...
ד"ר אורי ורטמן הוא מרצה ועמית מחקר באוניברסיטת דרום וויילס שבבריטניה. מחבר הספר "התרסקות: מפלגת העבודה 2024-1992"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו