"אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: 'מי אתם?' והשניים שוקטים יענו לה: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'". כך כתב נתן אלתרמן ב"מגש הכסף", השיר שהפך לאחד הטקסטים המכוננים של הזיכרון הישראלי.
דורות של ישראלים גדלו על המילים הללו. גם מי שאינו מכיר את השיר במלואו מבין היטב את משמעותו: למדינת ישראל יש מחיר, ולעיתים המחיר הזה כבד מנשוא.
מי שגדל בארץ הזאת יודע שהשכול הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. הוא נוכח בטקסי יום הזיכרון, באנדרטאות, בשמות הרחובות ובסיפורי המשפחות. כמעט לכל ישראלי יש חבר, שכן, בן משפחה או מכר שנפגע במלחמה או בפיגוע. השכול אינו מושג מופשט עבורנו; הוא חלק מהביוגרפיה הלאומית והאישית גם יחד.
מאז מלחמת העצמאות ליווה השכול את החברה הישראלית בכל אחת מתחנותיה ההיסטוריות. דור תש"ח נשא על כתפיו את מחיר הקמת המדינה. מלחמות ישראל גבו קורבנות רבים והותירו צלקות עמוקות בתודעה הלאומית. גם שנות הטרור הקשות והאינתיפאדות הכניסו משפחות רבות למעגל השכול. אולם ברוב התקופות הללו הופיע השכול בגלים. החברה הישראלית ידעה לעבור מתקופות של אבל לאומי לחזרה הדרגתית לחיים.
דווקא משום כך, המציאות שנוצרה מאז 7 באוקטובר שונה כל כך. בשלוש השנים האחרונות נדמה כי השכול קיבל ממד אחר. בתקופה זו הפכו שתי מילים קצרות לחלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית: "הותר לפרסום". לעיתים הן מופיעות בשעת בוקר מוקדמת, לעיתים באמצע יום עבודה ולעיתים בשעות הלילה. שתי מילים שמיד גורמות לנו לעצור לרגע, להביט במסך ולהבין שמשפחה נוספת עומדת בעוד רגע בפני המציאות הקשה ביותר שאדם יכול לחוות.
בתחילת הדרך כל הודעה כזו טלטלה את המדינה. הציבור כולו המתין לשמות, קרא את הסיפורים האישיים, הביט בתמונות וחיפש את החיבור האנושי שמאחורי הכותרת. אך ככל שחולף הזמן, כך מתרחש תהליך טבעי ומסוכן כאחד. החברה מפתחת מנגנוני הגנה. היא אינה יכולה לשאת לאורך זמן את עוצמת הכאב במלואה. החיים נמשכים, החדשות מתחלפות, והכותרת הבאה כבר ממתינה מעבר לפינה.
דווקא משום כך עלינו לעצור לרגע ולשאול את עצמנו מה קורה כאשר "הותר לפרסום" הופך לחלק משגרת יומנו. לא משום שאיבדנו את הרגישות, אלא משום שהתרגלנו למציאות שאסור להתרגל אליה.
כל חייל שנופל הוא עולם שלם. כל שם שמצטרף לרשימת הנופלים משנה לעד את חייהם של הורים, אחים, בני זוג וילדים. עבורם, האסון אינו עוד ידיעה חדשותית; הוא הרגע שבו הזמן נעצר.
מדינה הנלחמת על ביטחונה חייבת להמשיך לחיות, לבנות וליצור. אך היא חייבת גם לזכור. לא רק ביום הזיכרון ולא רק בטקסים. הזיכרון הלאומי נבחן דווקא בימים שבין לבין, כאשר הכאב אינו בכותרת הראשית.
הסכנה הגדולה אינה שהמילים "הותר לפרסום" ימשיכו להופיע על המסך, אלא הרגע שבו נפסיק לעצור למשמע המילים הללו, ונשכח שמאחוריהן הסתיים עולם שלם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו