ממדאני הוא רק ההתחלה: המחיר שישראל תשלם על ההקצנה במפלגה הדמוקרטית

המונח "סקוואדיזציה" (Squadization), הנגזר משמה של קבוצת חברות הקונגרס הפרוגרסיביות המכונה "הסקוואד", הפך בשנים האחרונות לתיאור מדויק של תהליך עומק העובר על המפלגה הדמוקרטית. אולם הניצחונות המרשימים לקונגרס של מועמדים המזוהים עם האגף הסוציאליסטי-פרוגרסיבי בניו יורק מוכיחים כי לא מדובר עוד בתופעה שולית או במחאה של קיצונים בלבד, אלא בשינוי טקטוני המעצב מחדש את המרכז הפוליטי במדינה המהווה את הלב הפועם של הקשר הישראלי-אמריקני. עבור היהודים והציונים, בניו יורק ובירושלים, תוצאות אלו אינן רק ידיעה עיתונאית גרידא, אלא תמרור אזהרה בוהק.

ניצחונות אלו,המזוהים גם עם ממדאני, אינם מקריים. הם פרי עבודה מאורגנת, שורשית וממומנת היטב של ארגונים דוגמת "הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" (DSA), שהשכילו לפצח את השיטה הפוליטית המקומית תוך גיוס אינטנסיבי של דור צעיר שאינו מחויב לממסד הפוליטי הישן והמסורתי. המכנה המשותף של רבים מהמנצחים הללו מעורר דאגה עמוקה, שכן לצד אג'נדה חברתית-כלכלית רדיקלית המושכת לבבות רבים, הם נושאים קו ביקורתי חריף וחסר תקדים כלפי מדינת ישראל.

במערכת הבחירות האחרונה הפכה המילה "ציונות", בחוגים מסוימים, למילת גנאי של ממש, והשימוש במונחים כמו "אפרטהייד" ו"רצח עם" כלפי ישראל הפך לכרטיס כניסה מבוקש אל לב המיינסטרים הפרוגרסיבי. עבור פעילים אלו, ישראל אינה רק בעלת ברית שנויה במחלוקת, אלא סמל מובהק לדיכוי ולקולוניאליזם, המשתלב באופן אורגני בנרטיב המאבק העולמי שלהם.

חלק מרכזי בסיפור הזה הוא השחיקה הניכרת בכוחה ובהשפעתה של השדולה הפרו-ישראלית המסורתית, איפא"ק (AIPAC). בעבר, תמיכת השדולה או התנגדותה היו גורם מכריע שיכול היה לחרוץ את גורלן של קריירות פוליטיות, אך כיום המציאות מורכבת בהרבה. אף שאיפא"ק השקיעה סכומי עתק חסרי תקדים כדי לבלום מועמדים אנטי-ישראלים בפריימריז, התוצאות בשטח מוכיחות כי הכסף הגדול כבר אינו "תעודת ביטוח" פוליטית. יתרה מכך, עבור הדור הצעיר, המימון של איפא"ק משמש לעיתים קרובות כלי ניגוח יעיל בידי המועמדים הפרוגרסיביים, המציגים אותו כניסיון של "אינטרסים זרים" להשתלט על הדמוקרטיה המקומית ולרמוס את רצון הבוחרים. ירידת קרנה של השדולה בקרב המצביעים מסמנת בבירור את קריסת הקונצנזוס סביב התמיכה האוטומטית בישראל, שהיה נחלת הכלל בוושינגטון במשך עשורים ארוכים.

עבור הבוחרים בניו יורק, שחשים באופן מסורתי בבית בתוך המפלגה הדמוקרטית, המציאות החדשה מייצרת דיסוננס קוגניטיבי ומצוקה פוליטית קשה. השילוב בין מאבק למען צדק חברתי, שוויון זכויות ואיכות הסביבה לבין שלילת זכות הקיום של המדינה היהודית דוחק את היהודים הציונים אל מחוץ למחנה שבו צמחו. השמאל הרדיקלי מצליח לרתום מצביעים צעירים ובני מיעוטים באמצעות נרטיב ההצטלבות (Intersectionality), המציג את המאבק הפלסטיני כחלק בלתי נפרד מהמאבק הכולל נגד גזענות ומערכות דיכוי בארה"ב.

לנוכח זאת, על ישראל להבין כי היא אינה יכולה עוד להסתמך על תמיכה דו-מפלגתית אוטומטית, שכן דור המחוקקים הבא - אלו שיגיעו בעוד עשור לוושינגטון - מחזיק בתפיסת עולם שונה בתכלית מזו של ההנהגה הוותיקה. הזנחת הקשר עם קהילות המיעוטים ועם דור ה-Z גובה כעת מחיר כבד, וישראל חייבת להשקיע בבניית גשרים וביצירת שפה משותפת, אחרת היא עלולה למצוא את עצמה מול הנהגה אמריקנית שרואה בה אויב מוסרי. ה"סקוואדיזציה" אינה טרנד חולף, אלא תהליך עומק של החלפת אליטות. השאלה האסטרטגית המונחת לפתחה של ירושלים היא אם תשכיל לזהות את השינוי ולפעול בטרם יהפכו השוליים לזרם המרכזי שיוביל את ארה"ב בעתיד.