הייתי כחולם השבוע. האמת היא שזה תוקף אותי בשנים האחרונות בכל פעם שאני נתקל בתופעה, רק שהשבוע זה קרה ביתר שאת. בגבעת זאב התכנסו עובדי אגף החינוך לאירוע הצדעה וסיום שנה. אין זה מן העניין מה בדיוק היה שם, איזה נאומים נישאו, אילו תעודות הוענקו ובאיזה בשר מפורק הבאנים מולאו.
מה שתפס את העין שלי היה עניין אחר לגמרי, שכאשר צפיתי בו מעמדת המנחה - ריגש אותי עד דמעות. הגיוון החברתי והשבטי היה כזה שלמראהו הבנתי פתאום עד כמה נדיר הוא בנוף הישראלי. על כר הדשא היו כלל עובדי החינוך במועצה, אבל היו שם מכל גוני קשת החברה היהודית בארץ ממש. מחילוני־החילונים ועד חרדי־החרדים. ביחד.
באירוע אחד, עם תפריט אחד ואמן אחד (נחשו מי) ותפאורה אחת. ואני, שסובב בארץ לאורכה ולרוחבה ומכיר הרבה כרי דשא שעליהם הרבה עובדי הוראה, הבנתי עד כמה התמונה הזו נדירה - וזה גרם לי להתרגשות רבה שלצידה עצב רב וגם תקווה גדולה.
לאט־לאט, כמהלך בחשאי, חדר שד ההפרדה לכל מקום כמעט והוא הולך ומכרסם בכל פה. זוהי תוצאה טבעית של המצב, אבל זוהי גם הכרעה של נוחות. עקרונית, אינני מתנגד בצורה גורפת להפרדה.
לתפיסתי הנושנה, רוב־רובו של הקונפליקט החברתי נוצר בגלל עירוב כפוי ומלאכותי של השבטים השונים, דבר שהביא בהכרח לקיפוח מיעוטים תרבותיים ולדחיקתם לפינות של תסכול והסתגרות. אני מעדיף שתי מסיבות סיום נפרדות על פני אחת שבה קבוצות שונות חשות מודרות.
אפעס, כשהפרדה מתרחשת במקום שאפשר להתאמץ ולהסתדר גם בלעדיה, הלב קצת נחמץ, מפני שהוא נזכר בכך שבעולם אידיאלי ואוטופי היה אפשר אולי גם אחרת, ובעיקר: שבנקודת הזמן הזו שבה אנו נמצאים, נצנוצי זיקוקים של "ביחד", גם כשמדובר בניצים חברתית ופוליטית, הם המצע הבלעדי שעליו ייבנה איזשהו עתיד.
כל מופע של ביחד, בימים אלה, יש לו תפקיד.
עתידה של גבעת זאב שבעוד רגע הופכת לעיר הוא חרדי, ככל הנראה. מספרית זהו המצב. יש בה עכשיו דור בוגר מעורב ודור צעיר שבו מספר החרדים גבוה משל האחרים.
צריך לקוות שהרוח המנהיגותית ששוררת בה כעת, ומייצרת מרחב שבו חילונים וחרדים מרגישים בנוח ובבית, תמשיך לנשב גם כאשר המספרים ישתנו. מהיכרותי האישית אני כמעט בטוח שזה מה שיקרה. אבל מה שבאמת צריך, זה לנסות ללמוד את המודל הגבעת־זאבי, שמה שעומד בבסיסו הוא היכולת של שני הצדדים לוותר, גם של הצד החזק, ולהעתיק אותו כמודל לאומי גם למקומות אחרים.
מאחר שלדעתי תפקיד הרשות המקומית בעניין הוא חשוב ואף קריטי, בשלב הראשון הייתי קובע דירוג וניקוד של משרד הפנים לרשויות שמציגות מודל משותף, והופך אותו לקריטריון למענקים ולהטבות ממשלתיות. מי שראה השבוע את הפנים המחויכות, הקרחות והכיפות, השיער המתבדר והשביסים חוגגים ביחד בגבעת זאב, יבין היטב כמה זה חשוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו