בחירות 1999 זכורות היטב כמהפך הפוליטי השלישי שהתרחש בשנות ה־90 של המאה הקודמת. גם הפעם, אזרחי ישראל בחרו בשני פתקים: צהוב לראשות ממשלה ולבן עבור מפלגה, כאשר הקרב המרכזי היה בין ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו לבין יו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק. לאחר שלוש שנות כהונת ממשלת נתניהו, שנתפסה בקרב הציבור הישראלי כמאוד לא מוצלחת, התחושה היתה שמדינת ישראל צריכה שינוי בהנהגה.
טרם הבחירות הנושא המרכזי על סדר היום הלאומי היה תהליך אוסלו, שמאז עלייתו לשלטון של נתניהו חל בו קיפאון. אמנם הטרור הפלסטיני הצטמצם משמעותית בתקופת נתניהו, אולם רוב הציבור הישראלי קיווה שהתהליך המדיני עם הפלסטינים יתקדם, דבר שלא קרה לאור התנגדות ממשלת נתניהו למסור שטחים נוספים לידי ערפאת והרשות הפלסטינית, כל עוד האחרונים לא יפעלו נגד ארגוני הטרור הפלסטיניים. בסופו של דבר, באוקטובר 1998, חתם נתניהו על הסכם וואי שבמסגרתו העבירה ישראל לשליטת הרשות הפלסטינית 13% נוספים משטחי יו"ש. בעוד ההסכם זכה לתמיכה גדולה בקרב הציבור הישראלי (74% מול 18%), החלו מתנגדי ההסכם בקואליציה לאיים בהפלת הממשלה ובהליכה לבחירות מוקדמות. מאחר שהקמת ממשלת אחדות לא היתה אופציה ריאלית לנוכח התנגדות מפלגת העבודה, נתניהו הסיק שממשלתו עומדת ליפול בהצבעת אי־אמון, וכך לא נותרה לו ברירה אלא לתמוך בדצמבר בהצעה לפיזור הכנסת ובהקדמת הבחירות למאי 1999.
נתניהו הגיע לבחירות כראש ממשלה מכהן, אולם במהלך כהונתו הוא איבד הרבה שותפים לדרך שאיבדו אמון בהנהגתו, ביניהם בכירי הליכוד דן מרידור, בני בגין, דוד לוי ויצחק מרדכי. בעוד בגין, שהתפטר מהממשלה לאחר שנתניהו הגיע להסכם חברון עם ערפאת בינואר 1997, הקים מפלגת ימין חדשה, האיחוד הלאומי, והכריז על התמודדותו לראשות הממשלה - בחרו מרידור, מרדכי ולוי לעבור צד פוליטי.
בעוד דוד לוי הצטרף עם מפלגתו "גשר" לברק ומוקם שלישי ברשימה המאוחדת "ישראל אחת", הקימו מרדכי ומרידור, יחד עם הרמטכ"ל היוצא אמנון שחק ופורש הליכוד רוני מילוא, את "מפלגת המרכז". מועמד נוסף לראשות הממשלה היה עזמי בשארה, שעמד בראשות מפלגת בל"ד וכעבור שבע שנים נמלט מישראל בחשד לריגול עבור חיזבאללה. בעוד סקרים ראשונים הראו שמרדכי אמנם ממוקם שלישי עם 18% לעומת 35% לנתניהו ו־28% לברק, בהמשך הוא נחלש והגיע לנתון חד־ספרתי בסקרים, עד שהחליט לפרוש מההתמודדות (כמו גם בגין ובשארה), דבר שהותיר את נתניהו וברק לבד במרוץ.
קמפיין הבחירות של ברק היה סיפור הצלחה. התחייבותו לצאת מלבנון בתוך שנה להיבחרו, יחד עם התמיכה הגוברת בו בקרב עולי בריה"מ לשעבר, שסלדו מהברית של נתניהו עם החרדים, חיזקו את מועמדותו של ברק. תודות לאמירתו של ראש עיריית ירושלים מהליכוד אהוד אולמרט, שהצהיר כי אין לו ספק שאהוד ברק לא יחלק את ירושלים, הוצג יו"ר העבודה כאיש מרכז ונץ מדיני, דבר שפגע קשות בקמפיין של נתניהו, שעבד היטב מול פרס בבחירות 1996. לקראת הסוף כבר הוביל ברק בפער דו־ספרתי בסקרים על נתניהו, והשאלה הגדולה לא היתה אם הוא ינצח בבחירות, אלא באיזה הפרש. ואכן, בתום ספירת הקולות ניצח ברק בפער של 12% (56% מול 44%) והדיח את נתניהו מהשלטון.
לסיכום, בחירות 1999 הוכיחו שהציבור הישראלי רצה שינוי. ניצחונו של ברק היה כה משמעותי, עד אשר אפילו בציבור היהודי הוא גבר על נתניהו (52% מול 48%).
מרתק לראות כמה קווי דמיון בין 1999 למערכת הבחירות הנוכחית. לא רק בזהות ראש הממשלה המכהן, אלא גם באווירה הציבורית ובדעת הקהל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו