טלוויזיה ללא אחריות: גאוני האולפנים מסכנים את ישראל

אם להאמין לאולפני החדשות, כבר 30 שנה ישראל מנוהלת בידי מטומטמים, בעוד כל הגאונים יושבים באולפנים ומתראיינים ברדיו. הם יודעים בנחרצות כיצד לנהל מלחמה, להתמודד עם איראן, לעצב את היחסים עם ארה"ב, לשקם את הכלכלה, לתקן את מערכת הבריאות ולאחות את הקרעים בחברה הישראלית. אך גאוני האולפנים מעולם לא נדרשו לשאת באחריות להחלטות הלאומיות שהם מציעים, ולמרבה הצער זה לא מפריע להם לדבר כאילו כולם, מלבדם, טיפשים גמורים.

עמוס ידלין יודע. גיורא איילנד יודע. ישראל זיו יודע. איל בן־ראובן יודע. רונן צור יודע. והם אינם היחידים. מדהים לראות כיצד אותם אנשים - רובם הגיעו מתחום מקצועי אחד - הפכו באולפנים למומחים אוניברסליים. הם מבינים בהפעלת כוחות צבאיים, בדיפלומטיה, בשוק ההון, בסוציולוגיה, בתקשורת, ברפואה ובניהול המדינה. אין סוגיה מורכבת דיה שתגרום להם לומר את שלוש המילים הנדירות ביותר בשיח הציבורי הישראלי: "אני לא יודע".

הפער בולט במיוחד ביחסם לנתניהו. כאשר הוא נבחר לראשונה לראשות הממשלה, רוב גאוני האולפנים היו עדיין בתחילת דרכם המקצועית. מאז הוא צבר 30 שנות ניסיון בהתמודדות עם נשיאים אמריקנים, משברים בינלאומיים, אינתיפאדות, מלחמות, קורונה, איראן והסכמי שלום. אפשר לחשוב שטעה לא פעם, אבל אי אפשר למחוק את הניסיון הזה כאילו אינו קיים. דווקא משום כך יש חוצפה ויוהרה בהרצאות מלאות הפאתוס שמעניקים לו ולנו אנשים שמעולם לא נדרשו לשאת באחריות דומה.

קשה שלא להתפעל מן הביטחון העצמי של גאוני האולפנים. רבים מהם היו חלק ממערכות שטעו, מקונספציות שקרסו וממדיניות שנכשלה. אבל בעוד הכישלונות נשכחו, היומרה נשארה. מי שמקבל החלטות נושא בתוצאותיהן, ומי שמתראיין משלם לכל היותר בעוד ריאיון. אם יתברר שטעה, הוא פשוט יחזור לאולפן ויסביר מדוע בעצם צדק.

גרוע מכך, לא פעם הם מסבירים שההחלטות מתקבלות מתוך אינטרסים אישיים ושיקולי הישרדות פוליטית של הטיפשים שמנהלים את המדינה. אבל זה כבר לא משחק מילים. גאוני האולפנים מייאשים את הציבור ומטפחים תחושת מרמור מסוכנת. ערב אחר ערב הם מציגים את המציאות כאילו הייתה תרגיל פשוט שנפתר מזמן, אלמלא עיוורונם או אטימותם של מקבלי ההחלטות.

המסר ברור: הבעיה אינה מורכבות האתגרים, אינה אי-הוודאות ואינה המציאות עצמה, אלא הנהגת המדינה. בתקופה שבה חיילים נהרגים ונפצעים, מילואימניקים עוזבים את בתיהם ומשפחות שלמות נושאות בנטל כבד, זה כבר אינו עוד ויכוח טלוויזיוני, אלא מסר בעל משמעות ציבורית עמוקה.

התוצאה של המסר הזה הרסנית. כאשר הציבור משתכנע שהמחירים הכבדים שהוא משלם נובעים בעיקר מכשליהם או ממניעיהם של מנהיגיו, נשחק האמון במוסדות המדינה, מתעצמת הציניות וחוסר האונים הולך ומעמיק. אזרחים מפסיקים לראות בהחלטות לאומיות הכרעות מורכבות המתקבלות בתנאים משתנים, ומתחילים לראות בהן ביטוי לאינטרסים פוליטיים מושחתים.

חברה שאינה נותנת אמון במנהיגיה ובמוסדותיה מתקשה להתלכד בשעת משבר, להתגייס למאבקים לאומיים ולשאת לאורך זמן במחירים שהם דורשים.

גאוני האולפנים כבר מזמן אינם רק תופעה תקשורתית, הם הפכו לתופעה ציבורית מזיקה. הם משכנעים את הציבור שמקבלי ההחלטות הם הבעיה של ישראל. התוצאה היא שחיקה באמון הציבור, העמקת הציניות ותחושת חוסר אונים הולכת וגוברת. הם מצידם אינם נדרשים לשאת באחריות או לשלם את מחיר טעותם, ולכן הם מדברים בביטחון מוחלט על סוגיות שגורלן של מדינה ושל חיי אדם תלוי בהן.

יותר מדי אנשים בישראל התבלבלו בין פרשנות לבין הנהגה, בין זמן מסך לניסיון. האולפנים מלאים בגאונים, את המחיר משלמים החיילים, המילואימניקים והאזרחים.