כישלון באיראן, מפלה בלבנון - מה הלאה?

אומץ ליבם וגבורתם של לוחמי צה"ל וטייסיו, וגם מודיעין מדויק למטרות (להבדיל מן המודיעין האסטרטגי על האויב שכשל גם הפעם), הביאו להישגים צבאיים מופלאים שעוד רבות ידובר בהם. אבל כל אלו לא הסתכמו לכדי ניצחון וכך נותרנו עם תחושה של פספוס ואפילו של כישלון.

לא צריך להירתע מלהודות שנכשלנו. ההכרה בכישלון היא הצעד הראשון בדרך לתיקון. אמת, המילה כישלון היא מילה קשה ויש החוששים מלהשתמש בה כדי לא לפגוע, חלילה, במורל הציבור, כאילו לאזרחי ישראל אין עיניים בראשם והם אינם יכולים להבין בעצמם מה התרחש למול איראן ובלבנון. אבל אם לא נביט נכוחה במציאות, לא נצליח לחזור למסלול ולנצח בעתיד. לכן, יש רק להצטער על כך שמחדל 7 באוקטובר עוד לא נחקר והאמת על מה שקרה לנו ביום זה ולפניו עדיין אינה נחלת הציבור.

עבור רבים אצלנו ובעולם, ובמיוחד עבור הנשיא טראמפ, האמת היא אופציה ולא בהכרח האופציה שבה בוחרים. אבל גם אם נקבל את "האמת" של אלו המתגאים בכך שהשגנו ניצחון היסטורי, אי אפשר להתעלם מן העובדה שבעיני העולם כולו, ומה שחשוב יותר - בעיני סביבתנו, ישראל היא המפסידה הגדולה מהסכם הכניעה של טראמפ לאיראנים. וכשהאויב סבור שהפסדנו הוא מריח חולשה, ועבורנו מדובר בסכנה.

המשטר האיראני, משטר קיצוני ועתה גם כזה החש שיכרון כוח ורצון בנקמה, שרד והוא יוצא בראייתו מחוזק מן העימות שנכפה עליו. הוא שמר על חלק ניכר מיכולותיו הצבאיות, האופציה הגרעינית עדיין מצויה בידיו כקלף מיקוח, והוא גם מאמין שהסיר אחת לתמיד את האיום של תקיפה אמריקנית נגדו, תקיפה שמפניה חשש ושבשלה חישב בזהירות את צעדיו. שהרי אחרי הפיאסקו של טראמפ שום נשיא אמריקני לא יעז להעלות על דעתו לתקוף באיראן.

ואילו בלבנון, שבה לכאורה נהנינו לאורך חודשים ארוכים מחופש פעולה לעשות ככל העולה על רוחנו, אנו שבים אל המציאות של ערב 7 באוקטובר. חיזבאללה נפגע אך נותר עומד על רגליו, ועתה יפעל, תודות לשקט שהענקנו לו, לשקם את עוצמתו, למלא מחדש את ארסנל הטילים שלו, וכשאיראן תאלץ אותנו לסגת מרצועת הביטחון בדרום לבנון - נמצא עצמנו מול מחבלי חיזבאללה על הגדרות.

חשוב להבין מה השתבש, אבל גם חשוב להביט קדימה ולהסיק את הלקחים המתבקשים: ראשית, ארה"ב היא בעלת ברית קרובה, הגם שהצהרתו של טראמפ כי רק תודות לו אנו קיימים מלמדת עד כמה הוא מנותק מהמציאות ועד כמה שיקול הדעת שלו משובש. אבל המסקנה מאירועי החודשים האחרונים היא שעל ארה"ב אי אפשר לסמוך, שהרי האמריקנים עוזרים רק למי שעוזר לעצמו ויש להם רקורד מרשים של השלכת בעלי בריתם אל מתחת לגלגלי האוטובוס כשהם חשים "שהכושי עשה את שלו" או כשהם רוצים לחתוך הפסדים. וכך טראמפ עושה לנתניהו את מה שקרטר עשה לשאה ואובמה עשה למובארק.

שנית, צריכים להיות מודעים למגבלות הכוח ולמה שניתן לעשות. בלבנון יכולנו להגיע להישגים אבל החמצנו את ההזדמנות, ואילו באיראן היעדים שהציבה לעצמה ישראל, ובעקבות זאת מהלכיה הצבאיים, היו מלכתחילה לא ריאליים ואין פלא שלא הושגו. ובפער הזה, בין יעד לא ריאלי לבין העובדה שלא ניתן היה להשיגו, נעוצה תחושת הכישלון.

ולבסוף, לכל מהלך צבאי צריך שתהיה נקודת יציאה שתאפשר לתרגם אותו להישג מדיני בדיוק כפי שעשה דוד בן־גוריון, גדול ראשי הממשלה שהיו לנו, שהשכיל לתרגם את הישגי מלחמת העצמאות ומבצע קדש לניצחונות מדיניים.
ישראל מדינה חזקה. אזרחיה עמדו במבחנים קשים ויש לה צבא מעולה. יש לקוות שנשכיל כחברה וכמדינה להתגבר ולהמשיך הלאה, ואף לנצח במבחני העתיד שעוד צפויים לנו.