זו הפעם השלישית מאז 7 באוקטובר שבה ישראל מציינת את התאריך הרשמי של "היום הבינלאומי למיגור אלימות מינית באזורי סכסוך", והגיעה העת להערכת מצב ביחס למקום שבו אנחנו עומדים בעניין זה: איך מתקדמים הלאה במאבק האינסופי להשגת הכרה וצדק לנפגעי האלימות המינית ב־7 באוקטובר ובשבי חמאס?
כאוס: תיעוד ממסיבת ה"נובה" סמוך לקיבוץ רעים // ללא קרדיט
מן ההיבט האחד, נדמה שהיום אין מחלוקת במישור המהותי על כך שבאותה שבת נוראה ובמהלך ימי השבי נעשה שימוש נרחב באלימות מינית ככלי מלחמה. בין יתר ארגוני החברה האזרחית בישראל שהחלו לפעול מייד לאחר 7 באוקטובר בתגובה לזעזוע ולכאב קמו גם ארגונים שמטרתם לטפל, לסייע, לתעד ולקדם הכרה וצדק לנפגעות ולנפגעי האלימות המינית. אחד מהם הוא פרויקט דינה במרכז רקמן באוניברסיטת בר־אילן, שעם מייסדותיו אני נמנית. הוא נולד מן העפר והאפר כדי להשמיע את קול הקורבנות שהושתקו ועל מנת לייצר מפת דרכים משפטית להעמדה לדין של הפוגעים.
גם האו"ם - אותו גוף שאיתו יש לנו יחסים מורכבים - הרוויח ביושר אזכור בצד החיובי, משום שכבר במארס 2024 קבעה תת־מזכ"ל הארגון, פרמילה פאטן, באופן ברור ומפורש, כי ב־7 באוקטובר ובשבי נעשה שימוש נרחב באלימות מינית ככלי מלחמה. בהמשך, באוגוסט 2025, הכיר בכך גם מזכ"ל האו"ם, כאשר הוסיף את חמאס לרשימה השחורה של ארגונים העושים שימוש באלימות מינית ככלי מלחמה.
עד כאן "ההצלחות" של המאבק בתחום. הן לא רבות, אבל חשובות, ואסור להמעיט בערכן. מנגד, יש גם לא מעט היבטים מורכבים שחשוב שניישיר אליהם מבט. בראש ובראשונה, עד היום ברחבי העולם קיימת הכחשה בלתי פוסקת של אותם פשעי אלימות מינית. בהרצאה שהעברתי למשלחת בינלאומית של צעירים (דווקא לא יהודים) בשבוע שעבר, זו היתה הסוגיה המרכזית שהם עצמם העלו, תוך קריאה לעזרה מצידם באשר לאופן ההתמודדות.
מן ההיבט האחר, כחברה שעברה מתקפה של אלימות מינית ומבקשת הכרה וצדק - אסור לנו לעצום עיניים כשעולות טענות לאלימות מינית ולפטור אותן מייד בטענה שמדובר ב"אנטישמיות". דווקא אנחנו, כחברה שעברה את הקשה מכל, מחויבים להזכיר שקיימת חובה משפטית בינלאומית לבדוק את הנטען. חובה לחקור לעומק ולהסיק את המסקנות המתבקשות על פי הממצאים.
ואחרון, אבל חשוב ביותר: עד עכשיו, כמעט שלוש שנים מהמתקפה, לא שמענו דבר על כוונה להעמיד לדין את המחבלים שנטלו בה חלק, בגין פשעי האלימות המינית שבוצעו בה ולאחריה. העמדה לדין בישראל היא רכיב מרכזי וקריטי בדרך להכרה ולצדק. להימנעות ממנה יש השלכות קטסטרופליות - גם על האופן שבו אנחנו מתייחסים לנפגעות ולנפגעים, וגם השלכות אסטרטגיות על המאבק להכרה ולצדק. בעולם שבו המלחמה על הצדק, ההכרה והנרטיב הלאומי היא סיזיפית ואולי אינסופית - זהו רכיב קריטי.
עו"ד אל"מ (מיל') שרון זגגי־פנחס היא לשעבר התובעת הצבאית הראשית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו