לא הסמים ניצחו: המרחק העצום בין ישי לוי של מטה ומעלה

בשבוע שעבר צפיתי בשידור חי בהלווייתו של הזמר ישי לוי. זו היתה הלוויה שונה מאלו שהתרגלנו לראות בהקשרים דומים של מפורסמים שנפטרו; היא נעדרה את האיפוק היחסי ואת האסתטיקה שבדרך כלל מאפיינת הלוויות מצולמות.

המוני בני ישראל מילאו את אולם ההספדים בצפיפות שהקשתה על התנועה, כשכל הבעה ואגל זיעה שלהם חשופים לצופים, וניכר היה שאף הצלם, שלפרקים התמקם מעל ראשיהם של בני המשפחה, הניצבים ממש מעל מיטת הנפטר, התקשה לבצע את המטלה שלשמה הגיע.

כשהאלונקה הורמה למסע הקצר והאחרון - החלו זעקות שבר והשידור הופסק. ואז גם הבנתי; זה נראה לי כל כך חריג כי זה היה כל כך אמיתי.

אני מתעכבת על כך, גם יותר משבוע אחרי שזה קרה, כי ההלוויה הצנועה של ישי לוי עומדת בהלימה מושלמת לצורה שבה חי ולאופן שבו התנהל ברמה הציבורית - אמת חשופה ונטולת מסכות. והיה מי שלא הכיר אותו והתוודע אליו לראשונה אחרי מותו דרך ערך הוויקיפדיה שנכתב עליו ותהה בקול - מה הועיל הפירוט הדקדקני והאינטנסיבי של נפילותיו. ההספדים שקראתי בשבוע האחרון חזרו כולם על האמת הידועה - לצד היותו זמר יוצא דופן, מועמד מוביל לתואר "הווקאליסט הכי טוב שהיה לנו", חייו של ישי לוי הם סיפור על איך אפשר להתרסק שוב ושוב. אבל הם גם סיפור על איך קמים.

והסיפור הזה עלול להיות מסוכן כי הסוף הטוב שהוא מציע - עלייה מהסמטאות האפלות ביותר של תל אביב אל הבימות הגדולות והמכובדות ביותר בארץ - עלול להסתיר את העובדה שהתמכרות לסמים היא אולי המחלה האיומה ביותר שניתן לחלות בה. מחלה כרונית מסכנת ומחריבת חיים שלמרות השתדלותם של רבים אין לאיש יכולת אמיתית להציע לה מזור. מי שמגיעים למכוני גמילה פרטיים ואפקטיביים (לכאורה, תמיד לכאורה) הם מי שידם משגת לשלם סכומים גבוהים מאוד. אחרים יגיעו למכוני גמילה כשיפגשו את החוק.

בנוסף, בניגוד למחלות כרוניות אחרות שגורמות צער לסביבה אך אינן מהוות איום מיידי על שלומם של בני המשפחה, התמכרות לסמים בוודאי מקרינה על מצבם הנפשי והפיזי של הקרובים. גילוי הלב של ישי לוי והאופן הפומבי שבו ניהל את המשברים של חייו הם בבחינת זרקור על רבים שעדיין נמצאים בחושך. הסיפור שלו מהדהד את סיפורם של מי שלא שרדו, של מי שעדיין אחוזים בכבלים, את סיפורם של כל הזמרים המוכשרים שלא שמענו עליהם, של הטבחים שלא האכילו איש, של המתכנתים והשוטרים והמורים שלא הספיקו להפוך לכאלה, כי חייהם נבלעו בתוהו. ואת סיפורם של בני משפחותיהם.  

על רקע זה מתבהרת גם מעלתה של איריס, אשתו. העיסוק בזכויות נשים וביטחונן חינך אותנו לראות נשים שבחרו לדבוק בבן זוג כה מורכב, נשים שוויתרו על עצמן; שהכפיפו את חייהן ורווחתן לסיפורו הסוער של הגבר, שהופך לבולעני. התרגלנו לחשוב שעוצמה נשית כרוכה בהכרח בסיום של מערכות יחסים לא מאוזנות מהסוג הזה. שאישה שסופגת השלכות של חולי קשה כמו התמכרות היא אישה חלשה או כנועה. איריס לוי גידלה לבד ארבעה ילדים, תקופות ארוכות כמפרנסת יחידה, והצליחה במקום שבו רשויות המדינה כשלו. היא חשפה מבנה עומק של כוח נשי שנוגע לעצם האפשרות לבחור לייצר משמעות ושליחות מחומרי החיים, גם כשהם קשים ודוקרים.

התרגלנו ששחרור האישה מוגש לנו בעטיפה אקדמית, אסתטית ופוטוגנית. אבל לפעמים הוא מגיע באישה שמביטה על בעלה המת בחדר עמוס ומיוזע ויודעת שאלמלא היא המעמד הזה היה מגיע שנים ארוכות קודם. היא שסגרה לבדה את המרחק העצום בין ישי של מטה וישי של מעלה, בין הרחוב לבימה, ועל כן, כפי שנאמר בהקשר אחר: כל מה ששלו - שלה הוא. יהי זכרו ברוך, ותזכה משפחתו לשנים טובות וארוכות.